גלעד בן ש״ך: האיש שעיצב את רשת ג'

פרידה מגלעד בן ש"ך, 1941-2026 

גלעד בן ש"ך באולפן קול ישראל בירושלים. סריקה של צילום אהרן צוקרמן מתוך גיליון של ידיעות אחרונות

לפני ארבעה חודשים ישבתי, לרגל חגיגות ה-50 להקמת רשת ג׳, באולפן התחנה עם העורכת-מגישה מיה דרוקמן והבאתי את הזווית האישית שלי על הקשר עם ג'. סיפרתי על הזיכרון המוקדם ביותר שלי מהתחנה, מתחילת שנות השמונים.
אני מדבר על ימי שבת, בעשר בבוקר. אלו היו זמנים שבהם לא היו שידורים בטלוויזיה בשעה הזאת והבידור היחיד שהיה אפשר לקבל היה מהרדיו. כך היינו, כל המשפחה, יושבים במטבח ומאזינים ל״על בטוח״, תוכניתו של גלעד בן ש״ך.
״על בטוח״ הייתה תוכנית פופ יצירתית ומטורפת. בזמן שהפופ הלועזי נשלט בעיקר בידי אמנים דוברי אנגלית מבריטניה ומארצות הברית, ״על בטוח״ הסתכלה גם על שאר הגלובוס. היא הביאה להיטי דיסקו ושירים שמחים מכל השפות ומכל העולם. סמבה, לאטיני, שאנסונים, אירוויזיונים ומה לא. התוכנית הייתה מראה לעולם תרבותי רחב מאוד, והיא זכתה להצלחה פסיכית.
בדיסק מחווה לתוכנית שיצא בחברת הליקון בשנת 2000, סיפר העורך אלי לפיד בטקסט המצורף לאוסף כי התוכנית הייתה הפופולרית ביותר ברשת ג׳ משנת 1978 ולאורך שנות השמונים, ושבשיאה האזינה לה כמחצית מאוכלוסיית המדינה.
בגלל ההצלחה שלה, ״על בטוח״ השפיעה על סדר היום המוזיקלי, והכניסה לקהל הישראלי מוזיקה שאולי לא היה פוגש במקום אחר.
בסוף שנות השמונים, למשל, שניים מהלהיטים המזוהים מאוד עם הקו של ״על בטוח״ הגיעו למקומות הראשונים במצעד השנתי של רשת ג׳: ״יקה יקה״ של מורי קאנטה ב-1988 ו״למבדה״ של קאומה ב-1989. הבחירה בשירים האלה מספרת משהו על הטעם המוזיקלי שרשת ג׳ הצליחה להפוך למיינסטרים.
האיש שעמד מאחורי התוכנית היה, כאמור, גלעד בן ש״ך, שהלך השבוע לעולמו בגיל 85.

הדרך של בן ש״ך לרשת ג׳ הייתה רחוקה מלהיות שגרתית. הוא נולד בגדרה ובצעירותו שירת שבע שנים כשוטר בדרום הארץ. במקביל טיפח אהבה גדולה למוזיקה ולכתיבת פזמונים, תחביב שהפך בהדרגה לעיסוק של ממש כאשר שירים שכתב הוקלטו בידי אמנים כמו רן אלירן ואילן ואילנית.
בסוף שנות השישים פגש באוניברסיטה העברית את עורכות המוזיקה של קול ישראל, יהודית רודד וציפי מייזל. הן זיהו את הכישרון וההתלהבות שלו והציעו לו להצטרף לרדיו. משם החל מסלול התקדמות מהיר במיוחד. בתחילת דרכו ערך תוכניות שירים, שעשועונים ותוכניות בידור שונות, בין היתר עם הגשש החיוור, ובהדרגה הפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר בחטיבת הבידור של קול ישראל.
אבל מה שהבדיל את בן ש״ך מרבים מבני דורו ברדיו לא היה רק הידע המוזיקלי שלו. הוא הגיע ממקום אחר. הוא לא היה בוגר גלי צה״ל ולא צמח מתוך האליטה התקשורתית של התקופה. הוא הגיע מהפריפריה, עם רקע של שבע שנות שירות במשטרה ועם היכרות בלתי אמצעית עם הקהל הרחב.
נדמה שהרקע הזה השפיע גם על תפיסת העולם הרדיופונית שלו. בן ש״ך ראה ברדיו קודם כל מדיום עממי. לא מועדון סגור למביני עניין, אלא כלי בידור שאמור לדבר אל מיליוני אנשים. הוא לא פחד מפופ, לא חשש ממוזיקה מזרחית, משנסונים צרפתיים או מלהיטי דיסקו קלילים. להפך. הוא האמין שאם אנשים אוהבים מוזיקה מסוימת, הרדיו צריך לדעת לתת לה מקום. במידה רבה, זאת הייתה הפילוסופיה שעליה נבנתה רשת ג׳ של שנות השבעים והשמונים - והסיבה לכך שכל כך הרבה מהתוכניות שהוא יצר הפכו להצלחות ענק.
כשרשת ג' הוקמה ביוני 1976, בן ש"ך מונה באופן טבעי למנהלה הראשון, תחת מנהלת תוכניות הבידור דרורה בן אב"י. בשנות השמונים בן ש"ך מונה לאותו תפקיד אותו מלאה בן אב"י, תפקיד שבו החזיק במשך שש שנים, עד שהוחלף בסוף 1989 ביואל רקם.
ומהתפקיד הזה, במשך 13 שנים ההשפעה של בן ש״ך על תרבות הרדיו הישראלית ועל מה ששמענו וגדלנו עליו הייתה עצומה.

גלעד בן ש"ך ודרורה בן אב"י (מתוך הפייסבוק של מנחם גרנית)

כשהגעתי לעבוד ברשת ג׳ בתחילת שנות התשעים, בן ש״ך כבר היה אחרי כל זה. למרות שהוא היה סוג של אליל עבורי, זה שיצר את ג׳ המיתולוגית, השיחות בינינו היו מעטות. הוא ישב עם דליה הלר במשרד קטן בקצה מסדרון עורכי המוזיקה, מאחורי שתי דלתות אחרי השירותים. בבקרים היה מגיע לערוך את התוכניות שלו, בעיקר נוסטלגיה, וכמעט שלא בלט בנוף. כמי שהגיע אז לתחנה כנער צעיר, היה לי קשה לחבר בין האיש השקט הזה לבין האגדה שעליה גדלתי.

בן ש"ך במשרדו בהלני המלכה 7 (מתוך הפייסבוק של מנחם גרנית)

שמעתי דיבורים. שהוא נפגע מכך שהוחלף מתפקידו בשנת 1989 ומאותו רגע הרגיש מסורס. אני לא יודע מה בדיוק הייתה האמת, ואף פעם לא בחשתי בפוליטיקות של רשות השידור.

עם מותו, פורסם בעיקר עד כמה הייתה התרומה של בן ש״ך לזמר העברי משמעותית. ככותב לזמרות שונות, משרל'ה שרון ועד דנה אינטרנשיונל, ככותב פתיחים לתוכניות רדיו (זכורים בעיקר אלו של "30 בצל", "שוקו חם" וכמובן "על בטוח"), כמנהל פרויקטים של מוזיקה ישראלית ברדיו. אפילו, כך התגלה בראיון משנות השמונים שקובי מנורה העלה ליוטיוב, הרעיון להפוך את ג׳ לתחנה של מוזיקה עברית בלבד היה סוג של חזון שלו.  כל זה מרשים.
אבל מבחינתי, הפעילות היותר מרשימה והיותר מיוחדת של בן ש״ך הייתה, דרך ניהולה של רשת ג', בעיצוב הרדיו ובאופן שבו הוא נשמע בשנות השבעים והשמונים.
בן ש"ך הוא זה שהביא אנשים כמו טוני פיין לתחנה, בסוף שנות ה-70 והוא התגאה בכך שבזכות הקשרים של פיין הגיעה רשת ג׳ אל הלהיטים החדשים ביותר בעולם כמעט מיד. בראיון לרגל יום הולדתה הרביעי של התחנה, ב-1980, סיפר בן ש״ך שטוני פיין קיבל את התקליטים החדשים שיצאו בלונדון יומיים בלבד אחרי יציאתם שם. זו לא הייתה רק טכניקה של השגת תקליטים. זו הייתה תפיסת עולם: רשת ג׳ אמורה להיות מחוברת למה שקורה בעולם. והיא באמת הייתה מחוברת.
סיפורים מעניינים שגיליתי בפייסבוק של העורך מנחם גרנית, ממחישים את הדרכים של בן ש"ך ליצירת הרדיו האדיר שרשת ג' היתה. גרנית מספר, לדוגמה, על כל שהוא ובן ש״ך נסעו בשנות ה-70 לסיור מקצועי בתחנות רדיו באירופה, כולל ב-BBC, רדיו לוקסמבורג, Capital Radio בלונדון ו-RTL בפריז. כשאלביס פרסלי מת, מספר גרנית בפוסט אחר, הוא התקשר אליו ואמר לו: ״מנחם, חייבים לשנות את לוח השידורים - המלך מת!״. אחר כך דאג שכל תקליטי אלביס בספריית קול ישראל בירושלים יובאו לתחנה, ומתוכם נבנה משדר מיוחד של שעות על גבי שעות.
זה בן ש״ך שאני פחות רואה בהספדים עליו. לא רק האיש שכתב שירים בעברית, אלא האיש שחשב על רדיו. על קהל. על מוזיקה. על מה אנשים רוצים לשמוע ומה הם עדיין לא יודעים שהם רוצים לשמוע. הוא בנה ג׳ שסבבה סביב כוכבים, שעשועונים ופרויקטים, אבל גם סביב תפיסה שלפיה תחנת מוזיקה לא חייבת להחליט מראש איזה סוג של מוזיקה היא.
דוגמה מצוינת לכך הייתה שמעון פרנס. בסוף שנות השבעים, בתקופה שבה הופעל לחץ לפתוח את קול ישראל גם למוזיקה הים-תיכונית הישראלית, בן ש״ך הציע לשמעון פרנס לא להסתפק רק במוזיקה המזרחית הישראלית. הוא הרחיב את הרעיון למוזיקה מכל אגן הים התיכון - ישראלית, יוונית, טורקית, ספרדית ואיטלקית - וכך נולדה ״אגן הים התיכון", תוכנית שרצה עד היום. התוכנית הפכה במהירות ללהיט. זאת היתה גאונות של בן ש"ך, שבאמצעות חיבורה של המוזיקה המזרחית עם מוזיקה שנוצרה בחו"ל, הוא נתן לה את חותמת הליגיטימיות לה היא היה זקוקה מהמאזינים והממסד. בכך הוא לא רק פתח את הדלת למוזיקה מזרחית. הוא חיבר אותה לתפיסה רחבה יותר של מוזיקה ים-תיכונית, והפך את מה שכונה אז ״מוזיקת קסטות״ לחלק מהרדיו המיינסטרימי.
הקו שחיבר את כל העשייה שלו היה סירוב לקבל היררכיות מוזיקליות. מבחינתו, אם אנשים אהבו משהו - הוא היה ראוי להישמע ברדיו.
הוא טיפח גם שדרנים כמו יקיר אביב, שהפך באמצע שנות השמונים לאחד הקולות הבולטים והפרועים של רשת ג׳, ובהמשך טיפח את יוסי סיאס, שהביא לרדיו סגנון אחר של בידור - איש מזרחי שפונה לקהל רחב, מקריא מכתבים, מדבר עם מאזינים ומכניס את החיים שלהם לתוך השידור.
ב-1988, כשבן ש״ך ביקש לרענן את שורות עורכי המוזיקה, הוא זיהה את "הטוני פיין הבא" - רז ניצן הצעיר, שחיבר את התחנה מחדש למתרחש בעולם. זו אולי הייתה אחת הפעולות המשמעותיות האחרונות שלו כמנהל, אבל היא עתידה הייתה לקבוע במידה רבה איך רשת ג׳ תישמע גם אחרי שיפסיק לנהל אותה, בשנות התשעים.
ובדרך, צריך לציין, היו גם עשרות אוספים ופרויקטים, בשיתוף רשת ג׳, קול ישראל וחברות התקליטים בארץ, שהפכו את המוזיקה ששודרה ברדיו למוצר שהגיע הביתה. כל זה יצר תחנה שהייתה, במובן מסוים, הכול. פופ ישראלי לצד פופ לועזי. מוזיקה מזרחית לצד מוזיקה לטינית. מוזיקת עולם לצד מוזיקה אמריקאית ובריטית. ישן ליד חדש. כוכבים, שעשועונים, מצעדים ותוכניות אישיות. וזה בדיוק היה גם הכוח שלה וגם החולשה שלה. כי רשת ג׳ של בן ש״ך הייתה הצלחה, וההצלחה הזאת גררה איתה ביקורת.

ב-1986, כשג׳ חגגה עשור, פרסם גל אוחובסקי בעיתון ״העיר״ כתבה חריפה מאוד על התחנה ועל ניהולה. אוחובסקי הציג תחנה שמנסה כל הזמן לנחש מה ״ההמונים״ רוצים, ומדלגת בין שירים מזרחיים, שמאלץ, מוזיקה איטלקית, צרפתית ופופ. הוא גם ביקר את הפער בין התחנה לבין מוזיקת הפופ העדכנית בעולם, ואת העובדה שעורכים צעירים יותר נאלצו להיאבק כדי להכניס אליה מוזיקה חדשה.
בן ש״ך, מצדו, הגן על הקו הזה. מבחינתו, רשת ג׳ הייתה צריכה לפנות לקהלים רבים, ולא להפוך לתחנת נישה של סוג מוזיקה אחד.
וזה אולי לב העניין. הוויכוח לא היה רק איזה שיר לשדר. הוויכוח היה מהו בכלל רדיו פופולרי. האם תחנת רדיו צריכה לחנך את הקהל ולהביא לו את מה שנחשב חדש, איכותי ומתוחכם - או לשדר לו את מה שהוא אוהב, גם אם מדובר בשיר דיסקו קליל, להיט יווני, שנסון צרפתי או שיר מזרחי? בן ש״ך בחר באפשרות השנייה, אבל עשה את זה בצורה רחבה מאוד. הוא לא בנה תחנת ״מזרחית״, לא תחנת ״פופ״ ולא תחנת ״מוזיקה עברית״. הוא בנה תחנה שבה כל הדברים האלה יכולים לחיות זה לצד זה.

בסוף 1989 הסתיימה התקופה הזאת מבחינתו כמנהל. ועדת המכרזים של רשות השידור בחרה ביואל רקם להחליף אותו כמנהל חטיבת התוכניות הקלות. החחלטה הזאת היתה כואבת עבור בן ש"ך, שהרגיש שהיא אינה צודקת, בעיקר בגלל שתחתו רשת ג' היתה להצלחה מסחררת, כפי שהכתבה הבאה מסוף תקופתו כמנהל מעידה. 

כתבה מידיעות אחרונות, 3.9.1989. מהדברים האחרונים שבן ש"ך ארגן כמנהל רשת ג

 אבל בן ש״ך לא נעלם. למרות שהודח מתפקיד הניהול, בן ש״ך נשאר אחת הדמויות המשפיעות ברשת ג׳, לפחות בתחילת העשור. בשנת 1990 הוא ושותפתו הוותיקה דליה הלר הופקדו על אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר בתולדות התחנה.
שנה קודם לכן שידרה גלי צה״ל את אחד ממשדרי הרדיו הזכורים ביותר בישראל - "מצעד העשור", בעריכת אלדד קובלנץ. הציבור התבקש לבחור את שירי שנות השמונים האהובים עליו, והתוצאה הייתה משדר ענק שנמשך יום שלם, כששעת הסיום שלו אף שודרה במקביל בערוץ 2 הצעיר. ההצלחה הייתה עצומה, והמצעד הפך לאירוע תרבותי של ממש.
מעבר להצלחה עצמה, "מצעד העשור" סימן שינוי במאזן הכוחות של הרדיו המוזיקלי בישראל. במשך שנים נחשבה רשת ג׳ לסמכות המרכזית בכל הקשור למוזיקה לועזית, אך המשדר של גלי צה״ל הוכיח שגם לתחנה הצבאית יש יכולת לקבוע סדר יום מוזיקלי ולהפוך לאירוע לאומי.
ברשת ג׳ חיפשו תשובה הולמת. אם גלי צה״ל סיכמה עשור אחד, ברשת ג׳ החליטו ללכת רחוק יותר. כך נולד "מצעד המצעדים" - פרויקט שערכו בן ש״ך והלר, ובו התבקשו המאזינים לבחור את השירים הגדולים ביותר מחמישים שנות מוזיקה פופולרית, מ-1940 ועד 1990. 

את ההשראה לבניית הפרוייקט בן ש"ך והלר קיבלו מפרוייקט סופר-מצליח שהם קיימו רק שנתיים קודם בתחנה, מצעד הפזמונים העבריים הגדול מ-40 שנות קיום המדינה (48' עד 88'), כפי שמספרת הכתבה הבאה מדיעות אחרונות.

ידיעות אחרונות, 7.12.1987

כמו במצעד העברי מ-1988, גם במצעד המצעד מ-1990 - התחנה השמיעה, במשך חודשים, שירים מכל התקופות והזמינה את הציבור לדרג אותם. כמו המצעד מ-88', גם זה מ-90' הפך לאחד המיזמים הגדולים בתולדותיה.
התוצאה הסופית ב"מצעד המצעדים" הייתה מפתיעה. בעוד שב"מצעד העשור" של גלי צה״ל זכו פינק פלויד, הרכב רוק לבן שנחשב לחלק מהקונצנזוס "האיכותי", ברשת ג׳ הגיע למקום הראשון דווקא "למבדה" של קאומה, שיר ריקודים קליל ואחד הקטעים החדשים ביותר שהופיעו ברשימת המועמדים.
הבחירה עוררה סערה. בדיעבד קל להבין עד כמה הייתה קשורה לרגע שבו נערך המצעד. "למבדה" הייתה אז להיט ענק, והזיכרון שלה היה טרי בהרבה מזה של הקלסיקות שהתמודדו מולה. אבל דווקא משום כך היא חשפה משהו עמוק יותר: לא את הקאנון המוזיקלי של חמישים השנים הקודמות, אלא את טעמו האמיתי של קהל המאזינים באותו רגע.
מגיש המצעד, דן כנר, נשמע כמעט מתנצל כשהגיע לרגע ההכרעה. באופן חריג הוא אף חשף מראש את נתוני ההצבעה, אולי כדי להבהיר שמדובר בבחירה חד-משמעית של הקהל. לדבריו, כל שלוש קבוצות הגיל שנבדקו דירגו את "למבדה" במקום הראשון. השיר צבר 9,616 נקודות - 2,199 יותר מ-"Yesterday" של הביטלס, שהסתפק במקום השני. בסך הכול השתתפו במצעד כ-26 אלף מדרגים.
וכשבא להכריז על הזוכה, אמר כנר: "מכיוון שכולם בחרו את השיר במקום הראשון, אז כולם כבר יודעים. הרי כל אחד מכם כנראה בחר את זה במקום הראשון. ואם אתם יודעים - זה לא סוד".
דליה הלר סיפרה מאוחר יותר שהיא ובן ש״ך אף התלבטו אם לשנות את התוצאות כדי ליצור מצעד "מאוזן" יותר, אך לבסוף החליטו להיצמד להצבעת המאזינים. בדיעבד, קשה לחשוב על החלטה שמייצגת טוב יותר את תפיסת העולם של בן ש״ך. הקהל של רשת ג׳ לא תמיד אהב את מה שמבקרי המוזיקה חשבו שהוא אמור לאהוב. הוא אהב את מה שאהב - ובן ש״ך, לטוב ולרע, האמין שזו בדיוק הסיבה להקשיב לו.
וזה בדיוק היה הקונפליקט האמיתי שרשת ג׳ נאלצה להתמודד איתו באותה תקופה. מי זאת התחנה הזאת? תחנת רוק? תחנת פופ? תחנה עברית? תחנה לנוער? תחנה למשפחה? תחנת נוסטלגיה? תחנה של מוזיקה מזרחית? תחנה של להיטים מכל העולם? התשובה הייתה, במידה רבה: כן. רשת ג׳ הייתה הכול.
וזה היה גם היופי שלה וגם הבעיה שלה. ככל שהניינטיז התקדמו, עולם הרדיו השתנה. הקהל התחלק יותר ויותר לקהלים מוגדרים, והרעיון של תחנה אחת שמנסה לדבר אל כולם הפך לפחות ופחות טבעי.
בסופו של דבר נוצרו בישראל תחנות שפנו לקהלים מאוד מסוימים. המוזיקה המזרחית קיבלה את הבמה שלה, הרדיו החדשותי קיבל את הקהל שלו, וגלגלצ בנתה מודל אחר של רדיו, הרבה יותר הומוגני וממוקד.
דווקא הקהל המרכזי של רשת ג׳ של שנות השמונים - בני נוער ומבוגרים צעירים שחיפשו פופ עדכני - מצא את עצמו בסופו של דבר בלי תחנה שהייתה ממש שלו. אבל זה כבר סיפור אחר.

גלעד בן ש"ך מימין, עם הגשש החיוור, דידי הררי המגיש מקדימה, ועדי נווה הטכנאי ודליה הלר, העורכת השותפה באולפן של רשת ג' בירושלים. סריקה של צילום מכתבה שנעשתה בידיעות אחרונות, לכבוד פרוייקט מיוחד שנעשה ברשת ג' על הגשש החיוור, בשנת 1992

בן ש״ך עצמו המשיך לערוך תוכניות עד פרישתו מהרדיו בשנות האלפיים. את ״על בטוח״ ערך עד 1992, אז ירדה התוכנית מלוח השידורים. אבל במובן מסוים, הרוח שלה לא נעלמה. היא המשיכה לחיות בתוכנית שהפכה בשנות התשעים לדגל החדש של רשת ג׳ - ״קופסת הלהיטים״.
כמו ״על בטוח״ לפניה, גם ״קופסת הלהיטים״ הסתכלה מעבר לציר האנגלו-אמריקאי והפנתה את הזרקור לפופ ולדאנס שהגיעו משאר העולם, בעיקר מאירופה. תחת שרביטם של העורך רז ניצן והמגיש עופר נחשון, הפכו בישראל לכוכבים אמנים שבדים כמו אייס אוף בייס וארמי אוף לאברס, גרמנים כמו U96 וקאלצ'ר ביט, בלגים כמו 2 אנלימיטד, איטלקים כמו קאפלה וספרדים כמו צ'ימו באיו. כולם הגיעו לפסגת המצעדים בארץ, וכולם המחישו שהפופ העולמי גדול ומגוון הרבה יותר מהמרחב האנגלי-אמריקאי שאליו נהוג היה לצמצם אותו.
במובן הזה, גם אם בן ש״ך כבר לא ניהל את התחנה, אפשר היה עדיין לשמוע ברשת ג׳ של שנות התשעים את תפיסת העולם שהוא עזר לעצב: סקרנות מוזיקלית, פתיחות להשפעות מבחוץ, ואמונה שלהיט טוב יכול להגיע מכל מקום בעולם.

בן ש"ך עצמו המשיך להיות מעורב בפרויקטים ובאוספים, שזכו להצלחה מסחרית מרשימה. בין האוספים שהוא ערך היו האוסף הרוסי - ״תחת שמי מוסקבה״, האוסף הנוסטלגים "רגעי קסם" וסדרת אוספי "אדום עתיק" וגם כמה אוספים צרפתים.
כשאני מסתכל היום על ההספדים שנכתבו עליו, אני מרגיש שחלק חשוב מהסיפור שלו נשאר בחוץ. אין ספק שהתרומה שלו לזמר העברי הייתה גדולה. אין ספק שהוא כתב, ערך, הפיק וניהל פרויקטים שהשאירו חותם. אבל התרומה של בן ש״ך לרדיו היתה, מבחינתי, הדבר הגדול ביותר שהוא עשה ואני רואה בו כאחד הגדולים של הרדיו הישראלי. באותו מקום ששמים אנשים כמו אייבי נתן, שהקים את קול השלום או אלדד קובלנץ, שהקים את גלגלצ.
הוא היה אחד האנשים שעיצבו את הצליל של הרדיו הישראלי בשנות השבעים והשמונים. הוא עזר להחליט לא רק אילו שירים ייכנסו לרשת ג׳, אלא מה בכלל יכול להיחשב מוזיקה פופולרית בישראל.
הוא הבין שפופ לא חייב להיות רק אנגלי. שמוזיקה מזרחית יכולה להיות חלק מהמיינסטרים. שלהיט יווני או איטלקי יכול לשבת באותה תחנה לצד הביטלס. שאפשר להשמיע מוזיקה חדשה לצד נוסטלגיה, מוזיקה ים-תיכונית לצד פופ בריטי, ושעשועון לצד מצעד.
החזון הזה נעלם בסופו של דבר מהרדיו הישראלי, אבל בשבילי הוא נשאר קיים בזיכרון של שבת בבוקר, במטבח, עם כל המשפחה, כשהרדיו היה הבידור היחיד שהיה.
אז עוד לא ידעתי מי זה גלעד בן ש״ך. לא ידעתי מי ערך את התוכנית, מי החליט איזה שיר ייכנס ואיזה לא, ומי עמד מאחורי התחנה שנשמעה לי אז כאילו היא פשוט קיימת מאז ומתמיד.
רק הרבה שנים אחר כך, כשכבר ישבתי בעצמי במסדרון של רשת ג׳, הבנתי מי ישב מאחורי הקלעים של הרדיו שעליו גדלתי.

אלבום הפלטינה שהוענק לבן ש"ך על מכירות של האוסף מצעד המצעדים

אוספים שגלעד בן ש"ך היה מעורב בעשייתם ושסוקרו באתר:
הגדולים של גימל (1985)

צפיחית בדבש (1986)
בחזרה לאושר (1987)
שבעים מי יודע (1988)
יוסי סיאס - אהבה יומיומית (1989)
תחת שמי מוסקבה (1990)
רשת ג' מציגה: מצעד המצעדים 1940-1990 (1991)
זה חוזר - להיטי שנות ה-70 (1993)
תחת שמי פריס (1995)
אדום עתיק - הכוכבים הגדולים (1996)
אדום עתיק - תור הזהב של להקות הקצב (1996)

האזנה:
ליקוטים ממצעד המצעדים
על בטוח בספיישל אירוויזיונים

יאסו יוון

שם האוסף: יאסו יוון

תת כותרת: Yiassou Ellada

חברת תקליטים: הד ארצי

שנת יציאה: 1996

מק"ט: Arton-19625

איסוף, עריכה ותרגום: פנינה (פני) קינן

הפקה: יואב רייס

רשימת שירים:
1. אנדוניס וורדיס - אל תצעקי (מי פונזיס) (עם גליקריה)
2. לפרטיס פנטזיס - עוד (קיאלו)
3. זיג זג - דבש ורעל (מלי קה פרמקי)
4. אנדוניס וורדיס - לילה אחד אמרתי לה להשאר (טים היפה מיה מיחטה נה מיני)
5. לפרטיס פנטזיס - נבחרת המוסיקאים (אח את'ניקי טון מוסיקון)
6. פיצה פאפאדופולו - ספקות (אצפיבוליאס)
7. גליקריה - כשהשחר (סן קסימרוסי)
8. סטמטיס גונידיס - אשם (פטאי)
9. סטפנוס קורקוליס - הסרי את הליפסטיק (קה ווגלה טו קריון סו)
10. ליצה יגוסי - כשאותה איש (אוטן מיה גינקה)
11. פיצה פאפאדופולו - אתה לא אוהב אותי (דן מאגאפס)
12. אנדוניס וורדיס - עם הפרחחים (מה טוס אליטס)
13. סטמטיס גונידיס - למה את בוכה (יטי קלאס)
14. טמיס אדמנדידיס - ברוכה הבאה לצידי (קלוס אויסס קונדה מו)
15. קטרינה סטניסי - המבחן (דוקימסיה)
16. גליקריה - מה שאומר (קה אוטי פו)
17. קוסטס חריטודיפלומנוס - הופה הופה
18. כריסטוס דנדיס - אבל (אלא) (עם ליצה יגוסי)
19. לפרטיס פנטזיס - הכי יפה בעולם (טו אוראוטרו פלזמה)

עטיפה: דור כהן עיצב משהו שנראה כמו ברושור לחופשה באחד האיים ביוון. בפנים יש תמונה עם מלא אלבומים יווניים שהד ארצי הוציאו באותה התקופה. נחמד. ציון עיצוב: 7

העטיפה הפנימית של האוסף. פרסומת לאלבומים יווניים שהד ארצי יצרה והפיצה

ביקורת ורקע: הקשר הרומנטי של ישראלים ומוסיקה יוונית הוא לא עניין של מה בכך. אחרי הכל, אין לישראלים, או אפילו ליהדות בכללותה - זיקה משמעותית או קשר כלשהו עם יוון. נכון, היתה ביוון קהילה יהודית גדולה, אבל השפעתה על התרבות הישראלית אף פעם לא היתה בולטת. אם בכל זאת מחפשים את שורשי הקשר הזה, אז הוא כנראה והתחיל בשנות השישים, אז ישראל הפרובינציאלית נפלה שדודה לאריס סאן, נער יווני שהגיע לכאן במקרה ובנה כאן קריירה של כוכב על. ישראל אהבה את היווניות, כנראה בגלל שתרבותה משלבת באופן מוצלח אירופאיות עם ים תיכוניות, פחות או יותר החלום הרטוב של כור ההיתוך הציוני. סאן התמיע עמוק את המוסיקה היוונית בפולקלור הישראלי. הוא שר להיטים עם גוון יווני בעברית, הקים פה מועדוני מוסיקה יוונית מצליחים וכתב מוסיקה לכוכבי השעה.
הרומן של ישראל עם יוון המשיך באייטיז, אז יהודה פוליקר שלף את שורשיו היווניים בהצלחה יפה. במקביל החלה תופעה, שתתרחב מאוד עשרים שנה מאוחר יותר, כשכנראה בהשפעת אריס סאן, כוכבי זמר מזרחי לקחו כל מני להיטים גדולים מיוון ותרגמו אותם לעברית (זוהר ארגוב היה אחד מאלו).
הרומן הזה של הישראלים עם מוסיקה יוונית הפך לפנונמנה בניינטיז, כששמעון פרנס, עורך מוסיקה לועזית ברשת ג', לקח על עצמו את נושא המוסיקה היוונית כפרוייקט. תוכניותיו של פרנס ברדיו זכו להצלחה אדירה, שהתעצמה כשבמקביל האמרגנים יוסי ותמי לוי פמפמו את הנושא והביאו שלל זמרים יווניים להופעות בארץ, הופעות שזכו להצלחה גדולה. מכיוון התעשיה, חברת אן.אם.סי היתה חזקה מאוד בתחום והיא החלה להפיץ הרבה מאוד זמרים יווניים בארץ ולהוציא אוספים מצליחים לתחום. השיא היה בעבודה שהם עשו עם הזמרת גליקריה, שהוציאה דרכם שירים בעברית והפכה, למשך תקופה, לזמרת המצליחה ביותר בישראל עם מכירות אדירות שמאפילות על כל זמרת ישראלית בסביבה. גליקריה הפכה לנכס צון ברזל של התרבות הישראלית. אפילו יצחק רבין הודה שהוא מעריץ אותה והיא הופיעה בפניו, כשבדרך היא הפכה לסוג של סלב מקומי.
תעשיית המוסיקה היוונית לא נשארה אדישה לכסף שזרם מישראל והסניף היווני של BMG מיוון ניסה לקדם את אומניו דרך הזכיינית הישראלית, הד ארצי. רן עצמון, אז המנהל של המחלקה הבין לאומית של הד ארצי, נזכר ש"היו כל מיני אלבומים יוונים שניסינו לקדם. אף אחד לא ממש תפס. השוס של BMG היה איזה לפטריס פנטזיס שהיה כוכב ענק ביוון, אבל לא הצלחנו להפוך אותו לכוכב בארץ. הוא היה איכותי מדי".
אן.אם.סי, כאמור, עשו חייל עם התחום, אבל לאן.אם.סי היה את פרנס לצידם שייעץ וערך אוספים לחברה. להד ארצי לא היה יותר מדי רצון, אבל הם ניסו בכל זאת. הם הביאו מומחית למוסיקה יוונית, את פנינה קינן, שתערוך להם אוסף. האוסף נראה מקצועי (אני לא מבין גדול במוסיקה יוונית), אבל לא זכה להצלחה בארץ, כנראה בגלל שהוא לא היה ברמה של מוצרים אחרים בשוק, או שהוא לא היה מספיק מסחרי.
הרומן של הישראלים עם המוסיקה יוונית עלה עוד מדרגה, כשכוכבי הפופ של המוסיקה הים תיכונית אימצו כולם להיטים יווניים והפכו אותם ללהיטים בעברית. מוסיקה יוונית היא כבר מזמן הז'אנר השולט בפופ הישראלי, אבל זה לפוסט אחר, כנראה אפילו לבלוג אחר.

ציון: 7

ערך אספני: אני יודע שיש לא מעט אנשים בחו"ל, בעיקר ביוון, שמחפשים הוצאות ישראליות לדברים יווניים. מכיוון שלא רואים את האוסף הזה הרבה, אני מעריך אותו ב-20-30 דולרים