בוי ג'ורג' בהופעה באולם מנורה מבטחים, תל אביב, 4/11/2026

 

הזמר הבריטי בוי ג'ורג' הגיע לשתי הופעות בישראל, באולם מנורה מבטחים (יד אליהו) בתל אביב. ההופעה הראשונה התקיימה ביום רביעי, ה-4/11/26, והשנייה צפויה להתקיים בשבת, ה-7/11/26.

למרות שזו הפעם החמישית שג'ורג' מגיע להופעות בישראל (פעמיים עם קאלצ'ר קלאב ופעמיים כדי.ג'יי), ההופעה הנוכחית שלו הייתה חריגה. הסיבה היא שמאז פרוץ המלחמה ב-7/10/2023, אמנים כמעט שאינם מגיעים לישראל, בעיקר מסיבות פוליטיות. אבל גם בקרב האמנים שהיו רוצים להופיע בישראל, הקושי להשיג ביטוח להופעה בתקופה הזאת, לצד חוסר הוודאות הביטחוני והחשש מביטול ברגע האחרון, מרתיעים רבים ומונעים מהם להגיע.

בשלוש השנים האחרונות אפשר ממש לספור על פחות משתי ידיים את המוזיקאים הבינלאומיים שהגיעו לכאן. מלבד בוי ג'ורג', היו שני מופעים ששווקו כ"חתול בשק" באולם הבארבי. המשמעות של "חתול בשק" היא שזהות המופיעים אינה מתפרסמת מראש, וכך האמנים שמגיעים נמנעים מהלחץ הפוליטי שמופעל עליהם נגד הופעה כאן. הלהקות שהופיעו במסגרת הזאת היו הג'יפסי קינגס הצרפתים וסמאש מאות' האמריקאים (שלהם גיטריסט ממוצא ישראלי).

מלבדם, ניגן כאן ריצ'רד קליידרמן בהיכל התרבות. זוכת האירוויזיון אן-מארי דויד הופיעה בזאפה הרצליה. ארט גרפונקל התארח בהופעה של אביב גפן בפארק הירקון. ג'וני גרינווד, גיטריסט רדיוהד (שלו אישה ישראלית), הופיע בברבי ובתיאטרון ירושלים עם דודו טסה. הראפרית הניו יורקית אזיליה בנקס, שידועה מלהיטה "212" הופיעה שלוש פעמים באמפי תל-אביב. אל באנו, הזמר האיטלקי שהופיע פעמיים גם באירוויזיון, נתן כאן הופעה אחת. האחרון להופיע כאן היה הראפר האמריקאי Ja Rule, שזכה להצלחת ענק בתחילת שנות ה-2000 ושהגיע להופעה אחת בחודש שעבר באפמי ראשון לציון.

למרות כל אלו, ההופעה של בוי ג'ורג' שווקה כ"הופעת חו"ל" הראשונה בארץ מזה שלוש שנים. כאמור, זה לא נכון, אבל זו בהחלט ההופעה הראשונה שהתקיימה כאן בפרופיל גבוה. ג'ורג' מכר כ-20 אלף כרטיסים לשתי ההופעות ועשה סביבן טררם גדול.

לחיצת ידיים של הכותב עם בוי ג'ורג' (מימין). (צילום: עוזי מוזני)

בוי ג'ורג' (מימין) ואבי גולדברגר מתחבקים (צילום: עוזי מוזני)

מפגש של הכותב, עם בוי ג'ורג', טרם המופע (צילום: עוזי מוזני)

לקראת ההופעה, ג'ורג' הצהיר בכל מקום על תמיכתו ביהודים ובישראל. עוד לפני ההופעות הוא אף הוציא שיר על אירועי השביעי באוקטובר בפסטיבל הנובה, שנקרא "We Will Dance Again".

כל אלו יצרו חגיגה גדולה סביב ג'ורג' בישראל. הוא התקבל בכבוד מלכים, עם טקס קבלת פנים בבית הנשיא, סיורים מאובטחים ברחבי הארץ וחשיפה תקשורתית אדירה.

ההופעה עצמה הייתה אירוע של ממש. ג'ורג' הגיע עם להקת הליווי המלאה שלו למופעי הסולו, שכללה גיטריסט, בסיסט, מתופף, חצוצרן, קלידן וארבעה זמרים. ההופעה התקיימה על במה של 360 מעלות במרכז האולם, וג'ורג', שהיה לבוש בחליפה מנצנצת, נתן הופעה של לא פחות משעתיים וחצי!

הוא שר להיטים של קאלצ'ר קלאב, בין השאר את Do You Really Want to Hurt Me כדואט עם הזמר הישראלי עברי לידר, וכן חידושים לשירים של פרינס, בוב דילן, דייוויד בואי והרולינג סטונס. הוא שר גם כל מיני שירים חדשים שלו, וגם את הלהיט Everything I Own מקריירת הסולו שלו. כן חסרו בסט שלו הלהיטים Victims ו-The War Song מתקופת קאלצ'ר קלאב, ו-The Crying Game מקריירת הסולו.

בין השירים ג'ורג' היה תקשורתי מאוד, ולא הפסיק לספר בדיחות ולשוחח עם הקהל. לצד ההומור, הוא גם דיבר על המשמעות שהוא מייחס להופעה בישראל. הוא הסביר שהוא רואה בה מעשה של תמיכה ביהודים;עׇם שהוא מרגיש אליו חיבור מיוחד, ושמצוקתו נוגעת בו והוא מזדהה איתה. המטרה של הביקור שלו בישראל, הוסיף, היא לומר ליהודים שהם לא לבד. הדברים האלה התקבלו בתגובות נרגשות בקהל. ראיתי ממש אנשים שיושבים בדמעות כשאמר את הדברים.

 בהדרן ביצע ג'ורג' את We Will Dance Again, אחריו את Karma Chameleon, ולסיום – חידוש ל-Where Are They Now של אלילו בואי. ההופעה קרוב לחצות והייתה באמת מפעימה.

ב-2027 כבר נקבעו בישראל שתי הופעות בין לאומיות. הן אומנם של אנגלברט האמפרדינק וגלוריה גיינור, אומנים ותיקים, שכבר עברו את גיל שמונים, אבל עדיין. יש לקוות שזאת תחילתה של חזרה של סצינת הופעות חו"ל בארץ.

נספח:
שירים של בוי ג'ורג' שהופיעו באוספים ישראלים

תחת Culture Club:

Church of the Poison Mind:
"מקסימום 2", הד-ארצי, 1983; "סופרמאקסי 84'", סי.בי.אס, 1984; "I Love Virgin", סי.בי.אס, 1986

It's A Miracle
"בום 84! להיטי פיצוץ", ארטון, 1984 (השיר מופיע שם בגרסת ה-12 אינץ: It's A Miracle/Miss Me Blind (U.S. Remix)); "ימי גלי העליזים", סי.בי.אס, 1984; "שיין און ווליום 4", הליקון, 2002

Do You Really Want To Hurt Me
"שמונים מי יודע 2", הד-ארצי, 1992; "Eighties Best vol. 1 80-82", אן.אם.סי, 1994; "שיין און ווליום 3", הליקון, 1997; "השירים הגדולים של שנות השמונים", אן.אם.סי יונייטד, 2009; "Driving 80's", הליקון, 2010

Move Away
"להיטים ב-Rosh ווליום 2", סי.בי.אס, 1986

Karma Chameleon

"שיין און, ווליום 1", הליקון, 1995; "מנהרת הזמן פלטינום", הליקון, 2016

Victims

"Love Drive - השירים היפים של שנות השמונים", הליקון, 2011

תחת בוי ג'ורג'/ Jesus Love You:

Everything I Own

"Now That’s What I Call Music 9 זה מה שנקרא מוסיקה", סי.בי.אס, 1987

No Clause 28 (Full Version)

"Europmix-8", הליקון, 1988

Bow Down Mister

"האוסף של יוסף 2", הליקון, 1991

The Crying Game

"היטמן ווליום 2", הד-ארצי, 1992; "הצגת חצות 2", אן.אם.סי, 1996

Love Is Leaving

"היסטריה (אוסף להיטים עכשווי)", הליקון, ביג-פוט, התקליט, 1997

When Will You Learn

"100%House", התקליט, 1998

Faithless (vocals by Boy George) - Why Go
"The Best of the Best of '99", איי.אם.פי והד-ארצי, 1999; "Massive", פונוקול, 1999

Sash! Feat. Boy George - Run

"Now Dance 2003", הליקון, אן.אם.סי, 2003

הדיסקוגרפיה של בוי ג'ורג' וקאלצ'ר קלאב במצעד הלועזי הרשמי של ישראל, קול ישראל - רשת ג'

קאלצ'ר קלאב - מועדון תרבות

- Do You Really Want to Heart Me, מקום 1 לשבוע, 1983. 14 שבועות במצעד

- Time (Clock of the Heart), מקום 2, 1983, 18, 11 שבועות במצעד

- Church of the Poison Mind, מקום 11, 1983, 7 שבועות במצעד

- Karma Chameleon, מקום 1 לשבוע, 1983, 13 שבועות במצעד

- Victims, מקום 3, 1984, 8 שבועות במצעד

- It's a Miracle, מקום 3, 1984, 7 שבועות במצעד

- Miss Me Blind, מקום 6, 1984, 6 שבועות במצעד

- The War Song, מקום 1 לשבוע, 1984, 9 שבועות במצעד

- Move Away, מקום 3, 1986, 7 שבועות במצעד

בוי ג'ורג'

- Everything I Own, מקום 1 לשבועיים, 1987, 7 שבועות במצעד

- The Crying Game, מקום 3, 1992, 7 שבועות במצעד

- Love Is Leaving, מקום 1 לשבוע, 1997, 7 שבועות במצעד

ישו אוהב אותך - Jesus Love You

- Bow Down Mister, מקום 9, 1991, 7 שבועות

- Generations of Love, מקום 8, 1991, 6 שבועות

התזכורת: ארבע שעות עם עופר נחשון ברשת ג׳, דצמבר 1996

ביום השנה למותו של עופר נחשון מתפרסמת כאן הקלטה נדירה של ״התזכורת״ - משדר בן ארבע שעות מרשת ג׳, ששודר בדצמבר 1996. ההקלטה מאפשרת לחזור לשידור שלם של נחשון, ולשמוע כיצד ליווה את להיטי השנה 

״התזכורת״ הייתה משדר שנתי ששימש שלב מקדים למצעד הלועזי השנתי של רשת ג׳. במסגרתו הוצגה רשימת שירים שממנה התבקשו המאזינים לבחור את שירי השנה, והצבעתם קבעה את דירוגם במצעד.

ב-3 בדצמבר 1996, יום שלישי, שודרה התוכנית בהגשת נחשון, בין השעות 16:00 ל-20:00. היא החליפה באותו יום את ״קופסת הלהיטים״ ואת המצעד הלועזי, ששודרו בדרך כלל באותה משבצת. את המשדר ערך יוסי כסיף, עורך המצעד הלועזי הקבוע, והפיקו חיים רייכנטל ועופר מנחם.

עורך המשדר יוסי כסיף (סריקה של תמונה מעיתון מעריב)

במהלך התוכנית הוצגו 99 שירים, שחולקו לפי סגנונות מוזיקליים, ובהם דאנס, רוק, אר אנד בי ופופ. לצד כל שיר הציג נחשון נתונים על הופעתו במצעד השבועי: מספר השבועות שבהם צעד, מתי הופיע במהלך השנה ומה היה מיקומו הגבוה ביותר. בשל מספר השירים הרב, הושמעו קטעים מקוצרים בלבד; במצעד השנתי עצמו הושמעו השירים במלואם.

לקראת סיום השידור הוצגו גם המועמדים לבחירת זמר השנה, זמרת השנה ולהקת השנה. רשימת השירים התבססה על להיטים שהגיעו לחמישייה הראשונה במצעדים השבועיים, לצד שירים נוספים שזכו להצלחה במהלך השנה. המאזינים התבקשו לרשום את מספרי השירים ולמסור את הצבעתם באמצעות שירות הטלמסר הטלפוני. הרשימה פורסמה גם ב״ידיעות אחרונות״ ובשבועון הנוער ״ראש אחד״. המצעד השנתי שודר ב-28 בדצמבר 1996, בשיתוף ״ידיעות אחרונות״ ובחסות שמפו פינוק.

הרשימה לדירוג, כפי שפורסמה במגזין "ראש 1" (באדיבות יעקב אשכנזי)

את התוכנית הקליטה אנדריאה סלצ׳אן, שהייתה אז בת 14, על גבי ארבע קלטות TDK בנות 60 דקות כל אחת. בזכות ההקלטה שלה שרד שידור שלם בן ארבע שעות, וכיום אפשר להאזין לו גם כעבור שלושה עשורים. על כך אנחנו אסירי תודה לה. אני חייב לציין שתעוד של ארבע שעות רצופות מרשת ג' של הניינטיז זה דבר סופר-סופר מיוחד ונדיר והקלטה כזאת, שעולה, זה ממש אירוע לכל מי שמחפש לשמוע ולהזכר איך הרדיו נשמע פעם. צריך להוסיף גם, שזוהי "התזכורת" האחרונה שרשת ג' אי פעם שידרה. שנה אחר-כך ג', כפי שהכרנו אותה, כבר לא היתה קיימת, מה שמעצים עוד יותר את חשיבות ההקלטה הזאת.

מפיק המשדר חיים רייכנטל (סריקה של תמונה מעיתון מעריב)

ההקלטה עברה דיגיטציה ונעשו ניסיונות לשפר את איכות הצליל, אך מדובר בתיעוד בן 30 שנה, ואיכות השמע עדיין משקפת את מגבלות אמצעי ההקלטה של התקופה.

שנה אחרי מותו, לשמוע את עופר מגיש את השירים שליוו את שנת 1996 זו תזכורת למה שאיבדנו. הקול המוכר, ההגשה והדרך שבה הוא מספר על השירים וממקם אותם בתוך השנה המוזיקלית - כל אלה עדיין שם, על ארבע קלטות ישנות. כששומעים אותו כך, בשידור שלם, מבינים עד כמה הוא חסר לנו.

קישור להאזנה/הורדה של המשדר בלחיצה כאן

גלעד בן ש״ך: האיש שעיצב את רשת ג'

פרידה מגלעד בן ש"ך, 1941-2026 

גלעד בן ש"ך באולפן קול ישראל בירושלים. סריקה של צילום אהרן צוקרמן מתוך גיליון של ידיעות אחרונות

לפני ארבעה חודשים ישבתי, לרגל חגיגות ה-50 להקמת רשת ג׳, באולפן התחנה עם העורכת-מגישה מיה דרוקמן והבאתי את הזווית האישית שלי על הקשר עם ג'. סיפרתי על הזיכרון המוקדם ביותר שלי מהתחנה, מתחילת שנות השמונים.
אני מדבר על ימי שבת, בעשר בבוקר. אלו היו זמנים שבהם לא היו שידורים בטלוויזיה בשעה הזאת והבידור היחיד שהיה אפשר לקבל היה מהרדיו. כך היינו, כל המשפחה, יושבים במטבח ומאזינים ל״על בטוח״, תוכניתו של גלעד בן ש״ך.
״על בטוח״ הייתה תוכנית פופ יצירתית ומטורפת. בזמן שהפופ הלועזי נשלט בעיקר בידי אמנים דוברי אנגלית מבריטניה ומארצות הברית, ״על בטוח״ הסתכלה גם על שאר הגלובוס. היא הביאה להיטי דיסקו ושירים שמחים מכל השפות ומכל העולם. סמבה, לאטיני, שאנסונים, אירוויזיונים ומה לא. התוכנית הייתה מראה לעולם תרבותי רחב מאוד, והיא זכתה להצלחה פסיכית.
בדיסק מחווה לתוכנית שיצא בחברת הליקון בשנת 2000, סיפר העורך אלי לפיד בטקסט המצורף לאוסף כי התוכנית הייתה הפופולרית ביותר ברשת ג׳ משנת 1978 ולאורך שנות השמונים, ושבשיאה האזינה לה כמחצית מאוכלוסיית המדינה.
בגלל ההצלחה שלה, ״על בטוח״ השפיעה על סדר היום המוזיקלי, והכניסה לקהל הישראלי מוזיקה שאולי לא היה פוגש במקום אחר.
בסוף שנות השמונים, למשל, שניים מהלהיטים המזוהים מאוד עם הקו של ״על בטוח״ הגיעו למקומות הראשונים במצעד השנתי של רשת ג׳: ״יקה יקה״ של מורי קאנטה ב-1988 ו״למבדה״ של קאומה ב-1989. הבחירה בשירים האלה מספרת משהו על הטעם המוזיקלי שרשת ג׳ הצליחה להפוך למיינסטרים.
האיש שעמד מאחורי התוכנית היה, כאמור, גלעד בן ש״ך, שהלך השבוע לעולמו בגיל 85.

הדרך של בן ש״ך לרשת ג׳ הייתה רחוקה מלהיות שגרתית. הוא נולד בגדרה ובצעירותו שירת שבע שנים כשוטר בדרום הארץ. במקביל טיפח אהבה גדולה למוזיקה ולכתיבת פזמונים, תחביב שהפך בהדרגה לעיסוק של ממש כאשר שירים שכתב הוקלטו בידי אמנים כמו רן אלירן ואילן ואילנית.
בסוף שנות השישים פגש באוניברסיטה העברית את עורכות המוזיקה של קול ישראל, יהודית רודד וציפי מייזל. הן זיהו את הכישרון וההתלהבות שלו והציעו לו להצטרף לרדיו. משם החל מסלול התקדמות מהיר במיוחד. בתחילת דרכו ערך תוכניות שירים, שעשועונים ותוכניות בידור שונות, בין היתר עם הגשש החיוור, ובהדרגה הפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר בחטיבת הבידור של קול ישראל.
אבל מה שהבדיל את בן ש״ך מרבים מבני דורו ברדיו לא היה רק הידע המוזיקלי שלו. הוא הגיע ממקום אחר. הוא לא היה בוגר גלי צה״ל ולא צמח מתוך האליטה התקשורתית של התקופה. הוא הגיע מהפריפריה, עם רקע של שבע שנות שירות במשטרה ועם היכרות בלתי אמצעית עם הקהל הרחב.
נדמה שהרקע הזה השפיע גם על תפיסת העולם הרדיופונית שלו. בן ש״ך ראה ברדיו קודם כל מדיום עממי. לא מועדון סגור למביני עניין, אלא כלי בידור שאמור לדבר אל מיליוני אנשים. הוא לא פחד מפופ, לא חשש ממוזיקה מזרחית, משנסונים צרפתיים או מלהיטי דיסקו קלילים. להפך. הוא האמין שאם אנשים אוהבים מוזיקה מסוימת, הרדיו צריך לדעת לתת לה מקום. במידה רבה, זאת הייתה הפילוסופיה שעליה נבנתה רשת ג׳ של שנות השבעים והשמונים - והסיבה לכך שכל כך הרבה מהתוכניות שהוא יצר הפכו להצלחות ענק.
כשרשת ג' הוקמה ביוני 1976, בן ש"ך מונה באופן טבעי למנהלה הראשון, תחת מנהלת תוכניות הבידור דרורה בן אב"י. בשנות השמונים בן ש"ך מונה לאותו תפקיד אותו מלאה בן אב"י, תפקיד שבו החזיק במשך שש שנים, עד שהוחלף בסוף 1989 ביואל רקם.
ומהתפקיד הזה, במשך 13 שנים ההשפעה של בן ש״ך על תרבות הרדיו הישראלית ועל מה ששמענו וגדלנו עליו הייתה עצומה.

גלעד בן ש"ך ודרורה בן אב"י (מתוך הפייסבוק של מנחם גרנית)

כשהגעתי לעבוד ברשת ג׳ בתחילת שנות התשעים, בן ש״ך כבר היה אחרי כל זה. למרות שהוא היה סוג של אליל עבורי, זה שיצר את ג׳ המיתולוגית, השיחות בינינו היו מעטות. הוא ישב עם דליה הלר במשרד קטן בקצה מסדרון עורכי המוזיקה, מאחורי שתי דלתות אחרי השירותים. בבקרים היה מגיע לערוך את התוכניות שלו, בעיקר נוסטלגיה, וכמעט שלא בלט בנוף. כמי שהגיע אז לתחנה כנער צעיר, היה לי קשה לחבר בין האיש השקט הזה לבין האגדה שעליה גדלתי.

בן ש"ך במשרדו בהלני המלכה 7 (מתוך הפייסבוק של מנחם גרנית)

שמעתי דיבורים. שהוא נפגע מכך שהוחלף מתפקידו בשנת 1989 ומאותו רגע הרגיש מסורס. אני לא יודע מה בדיוק הייתה האמת, ואף פעם לא בחשתי בפוליטיקות של רשות השידור.

עם מותו, פורסם בעיקר עד כמה הייתה התרומה של בן ש״ך לזמר העברי משמעותית. ככותב לזמרות שונות, משרל'ה שרון ועד דנה אינטרנשיונל, ככותב פתיחים לתוכניות רדיו (זכורים בעיקר אלו של "30 בצל", "שוקו חם" וכמובן "על בטוח"), כמנהל פרויקטים של מוזיקה ישראלית ברדיו. אפילו, כך התגלה בראיון משנות השמונים שקובי מנורה העלה ליוטיוב, הרעיון להפוך את ג׳ לתחנה של מוזיקה עברית בלבד היה סוג של חזון שלו.  כל זה מרשים.
אבל מבחינתי, הפעילות היותר מרשימה והיותר מיוחדת של בן ש״ך הייתה, דרך ניהולה של רשת ג', בעיצוב הרדיו ובאופן שבו הוא נשמע בשנות השבעים והשמונים.
בן ש"ך הוא זה שהביא אנשים כמו טוני פיין לתחנה, בסוף שנות ה-70 והוא התגאה בכך שבזכות הקשרים של פיין הגיעה רשת ג׳ אל הלהיטים החדשים ביותר בעולם כמעט מיד. בראיון לרגל יום הולדתה הרביעי של התחנה, ב-1980, סיפר בן ש״ך שטוני פיין קיבל את התקליטים החדשים שיצאו בלונדון יומיים בלבד אחרי יציאתם שם. זו לא הייתה רק טכניקה של השגת תקליטים. זו הייתה תפיסת עולם: רשת ג׳ אמורה להיות מחוברת למה שקורה בעולם. והיא באמת הייתה מחוברת.
סיפורים מעניינים שגיליתי בפייסבוק של העורך מנחם גרנית, ממחישים את הדרכים של בן ש"ך ליצירת הרדיו האדיר שרשת ג' היתה. גרנית מספר, לדוגמה, על כל שהוא ובן ש״ך נסעו בשנות ה-70 לסיור מקצועי בתחנות רדיו באירופה, כולל ב-BBC, רדיו לוקסמבורג, Capital Radio בלונדון ו-RTL בפריז. כשאלביס פרסלי מת, מספר גרנית בפוסט אחר, הוא התקשר אליו ואמר לו: ״מנחם, חייבים לשנות את לוח השידורים - המלך מת!״. אחר כך דאג שכל תקליטי אלביס בספריית קול ישראל בירושלים יובאו לתחנה, ומתוכם נבנה משדר מיוחד של שעות על גבי שעות.
זה בן ש״ך שאני פחות רואה בהספדים עליו. לא רק האיש שכתב שירים בעברית, אלא האיש שחשב על רדיו. על קהל. על מוזיקה. על מה אנשים רוצים לשמוע ומה הם עדיין לא יודעים שהם רוצים לשמוע. הוא בנה ג׳ שסבבה סביב כוכבים, שעשועונים ופרויקטים, אבל גם סביב תפיסה שלפיה תחנת מוזיקה לא חייבת להחליט מראש איזה סוג של מוזיקה היא.
דוגמה מצוינת לכך הייתה שמעון פרנס. בסוף שנות השבעים, בתקופה שבה הופעל לחץ לפתוח את קול ישראל גם למוזיקה הים-תיכונית הישראלית, בן ש״ך הציע לשמעון פרנס לא להסתפק רק במוזיקה המזרחית הישראלית. הוא הרחיב את הרעיון למוזיקה מכל אגן הים התיכון - ישראלית, יוונית, טורקית, ספרדית ואיטלקית - וכך נולדה ״אגן הים התיכון", תוכנית שרצה עד היום. התוכנית הפכה במהירות ללהיט. זאת היתה גאונות של בן ש"ך, שבאמצעות חיבורה של המוזיקה המזרחית עם מוזיקה שנוצרה בחו"ל, הוא נתן לה את חותמת הליגיטימיות לה היא היה זקוקה מהמאזינים והממסד. בכך הוא לא רק פתח את הדלת למוזיקה מזרחית. הוא חיבר אותה לתפיסה רחבה יותר של מוזיקה ים-תיכונית, והפך את מה שכונה אז ״מוזיקת קסטות״ לחלק מהרדיו המיינסטרימי.
הקו שחיבר את כל העשייה שלו היה סירוב לקבל היררכיות מוזיקליות. מבחינתו, אם אנשים אהבו משהו - הוא היה ראוי להישמע ברדיו.
הוא טיפח גם שדרנים כמו יקיר אביב, שהפך באמצע שנות השמונים לאחד הקולות הבולטים והפרועים של רשת ג׳, ובהמשך טיפח את יוסי סיאס, שהביא לרדיו סגנון אחר של בידור - איש מזרחי שפונה לקהל רחב, מקריא מכתבים, מדבר עם מאזינים ומכניס את החיים שלהם לתוך השידור.
ב-1988, כשבן ש״ך ביקש לרענן את שורות עורכי המוזיקה, הוא זיהה את "הטוני פיין הבא" - רז ניצן הצעיר, שחיבר את התחנה מחדש למתרחש בעולם. זו אולי הייתה אחת הפעולות המשמעותיות האחרונות שלו כמנהל, אבל היא עתידה הייתה לקבוע במידה רבה איך רשת ג׳ תישמע גם אחרי שיפסיק לנהל אותה, בשנות התשעים.
ובדרך, צריך לציין, היו גם עשרות אוספים ופרויקטים, בשיתוף רשת ג׳, קול ישראל וחברות התקליטים בארץ, שהפכו את המוזיקה ששודרה ברדיו למוצר שהגיע הביתה. כל זה יצר תחנה שהייתה, במובן מסוים, הכול. פופ ישראלי לצד פופ לועזי. מוזיקה מזרחית לצד מוזיקה לטינית. מוזיקת עולם לצד מוזיקה אמריקאית ובריטית. ישן ליד חדש. כוכבים, שעשועונים, מצעדים ותוכניות אישיות. וזה בדיוק היה גם הכוח שלה וגם החולשה שלה. כי רשת ג׳ של בן ש״ך הייתה הצלחה, וההצלחה הזאת גררה איתה ביקורת.

ב-1986, כשג׳ חגגה עשור, פרסם גל אוחובסקי בעיתון ״העיר״ כתבה חריפה מאוד על התחנה ועל ניהולה. אוחובסקי הציג תחנה שמנסה כל הזמן לנחש מה ״ההמונים״ רוצים, ומדלגת בין שירים מזרחיים, שמאלץ, מוזיקה איטלקית, צרפתית ופופ. הוא גם ביקר את הפער בין התחנה לבין מוזיקת הפופ העדכנית בעולם, ואת העובדה שעורכים צעירים יותר נאלצו להיאבק כדי להכניס אליה מוזיקה חדשה.
בן ש״ך, מצדו, הגן על הקו הזה. מבחינתו, רשת ג׳ הייתה צריכה לפנות לקהלים רבים, ולא להפוך לתחנת נישה של סוג מוזיקה אחד.
וזה אולי לב העניין. הוויכוח לא היה רק איזה שיר לשדר. הוויכוח היה מהו בכלל רדיו פופולרי. האם תחנת רדיו צריכה לחנך את הקהל ולהביא לו את מה שנחשב חדש, איכותי ומתוחכם - או לשדר לו את מה שהוא אוהב, גם אם מדובר בשיר דיסקו קליל, להיט יווני, שנסון צרפתי או שיר מזרחי? בן ש״ך בחר באפשרות השנייה, אבל עשה את זה בצורה רחבה מאוד. הוא לא בנה תחנת ״מזרחית״, לא תחנת ״פופ״ ולא תחנת ״מוזיקה עברית״. הוא בנה תחנה שבה כל הדברים האלה יכולים לחיות זה לצד זה.

בסוף 1989 הסתיימה התקופה הזאת מבחינתו כמנהל. ועדת המכרזים של רשות השידור בחרה ביואל רקם להחליף אותו כמנהל חטיבת התוכניות הקלות. החחלטה הזאת היתה כואבת עבור בן ש"ך, שהרגיש שהיא אינה צודקת, בעיקר בגלל שתחתו רשת ג' היתה להצלחה מסחררת, כפי שהכתבה הבאה מסוף תקופתו כמנהל מעידה. 

כתבה מידיעות אחרונות, 3.9.1989. מהדברים האחרונים שבן ש"ך ארגן כמנהל רשת ג

 אבל בן ש״ך לא נעלם. למרות שהודח מתפקיד הניהול, בן ש״ך נשאר אחת הדמויות המשפיעות ברשת ג׳, לפחות בתחילת העשור. בשנת 1990 הוא ושותפתו הוותיקה דליה הלר הופקדו על אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר בתולדות התחנה.
שנה קודם לכן שידרה גלי צה״ל את אחד ממשדרי הרדיו הזכורים ביותר בישראל - "מצעד העשור", בעריכת אלדד קובלנץ. הציבור התבקש לבחור את שירי שנות השמונים האהובים עליו, והתוצאה הייתה משדר ענק שנמשך יום שלם, כששעת הסיום שלו אף שודרה במקביל בערוץ 2 הצעיר. ההצלחה הייתה עצומה, והמצעד הפך לאירוע תרבותי של ממש.
מעבר להצלחה עצמה, "מצעד העשור" סימן שינוי במאזן הכוחות של הרדיו המוזיקלי בישראל. במשך שנים נחשבה רשת ג׳ לסמכות המרכזית בכל הקשור למוזיקה לועזית, אך המשדר של גלי צה״ל הוכיח שגם לתחנה הצבאית יש יכולת לקבוע סדר יום מוזיקלי ולהפוך לאירוע לאומי.
ברשת ג׳ חיפשו תשובה הולמת. אם גלי צה״ל סיכמה עשור אחד, ברשת ג׳ החליטו ללכת רחוק יותר. כך נולד "מצעד המצעדים" - פרויקט שערכו בן ש״ך והלר, ובו התבקשו המאזינים לבחור את השירים הגדולים ביותר מחמישים שנות מוזיקה פופולרית, מ-1940 ועד 1990. 

את ההשראה לבניית הפרוייקט בן ש"ך והלר קיבלו מפרוייקט סופר-מצליח שהם קיימו רק שנתיים קודם בתחנה, מצעד הפזמונים העבריים הגדול מ-40 שנות קיום המדינה (48' עד 88'), כפי שמספרת הכתבה הבאה מדיעות אחרונות.

ידיעות אחרונות, 7.12.1987

כמו במצעד העברי מ-1988, גם במצעד המצעד מ-1990 - התחנה השמיעה, במשך חודשים, שירים מכל התקופות והזמינה את הציבור לדרג אותם. כמו המצעד מ-88', גם זה מ-90' הפך לאחד המיזמים הגדולים בתולדותיה.
התוצאה הסופית ב"מצעד המצעדים" הייתה מפתיעה. בעוד שב"מצעד העשור" של גלי צה״ל זכו פינק פלויד, הרכב רוק לבן שנחשב לחלק מהקונצנזוס "האיכותי", ברשת ג׳ הגיע למקום הראשון דווקא "למבדה" של קאומה, שיר ריקודים קליל ואחד הקטעים החדשים ביותר שהופיעו ברשימת המועמדים.
הבחירה עוררה סערה. בדיעבד קל להבין עד כמה הייתה קשורה לרגע שבו נערך המצעד. "למבדה" הייתה אז להיט ענק, והזיכרון שלה היה טרי בהרבה מזה של הקלסיקות שהתמודדו מולה. אבל דווקא משום כך היא חשפה משהו עמוק יותר: לא את הקאנון המוזיקלי של חמישים השנים הקודמות, אלא את טעמו האמיתי של קהל המאזינים באותו רגע.
מגיש המצעד, דן כנר, נשמע כמעט מתנצל כשהגיע לרגע ההכרעה. באופן חריג הוא אף חשף מראש את נתוני ההצבעה, אולי כדי להבהיר שמדובר בבחירה חד-משמעית של הקהל. לדבריו, כל שלוש קבוצות הגיל שנבדקו דירגו את "למבדה" במקום הראשון. השיר צבר 9,616 נקודות - 2,199 יותר מ-"Yesterday" של הביטלס, שהסתפק במקום השני. בסך הכול השתתפו במצעד כ-26 אלף מדרגים.
וכשבא להכריז על הזוכה, אמר כנר: "מכיוון שכולם בחרו את השיר במקום הראשון, אז כולם כבר יודעים. הרי כל אחד מכם כנראה בחר את זה במקום הראשון. ואם אתם יודעים - זה לא סוד".
דליה הלר סיפרה מאוחר יותר שהיא ובן ש״ך אף התלבטו אם לשנות את התוצאות כדי ליצור מצעד "מאוזן" יותר, אך לבסוף החליטו להיצמד להצבעת המאזינים. בדיעבד, קשה לחשוב על החלטה שמייצגת טוב יותר את תפיסת העולם של בן ש״ך. הקהל של רשת ג׳ לא תמיד אהב את מה שמבקרי המוזיקה חשבו שהוא אמור לאהוב. הוא אהב את מה שאהב - ובן ש״ך, לטוב ולרע, האמין שזו בדיוק הסיבה להקשיב לו.
וזה בדיוק היה הקונפליקט האמיתי שרשת ג׳ נאלצה להתמודד איתו באותה תקופה. מי זאת התחנה הזאת? תחנת רוק? תחנת פופ? תחנה עברית? תחנה לנוער? תחנה למשפחה? תחנת נוסטלגיה? תחנה של מוזיקה מזרחית? תחנה של להיטים מכל העולם? התשובה הייתה, במידה רבה: כן. רשת ג׳ הייתה הכול.
וזה היה גם היופי שלה וגם הבעיה שלה. ככל שהניינטיז התקדמו, עולם הרדיו השתנה. הקהל התחלק יותר ויותר לקהלים מוגדרים, והרעיון של תחנה אחת שמנסה לדבר אל כולם הפך לפחות ופחות טבעי.
בסופו של דבר נוצרו בישראל תחנות שפנו לקהלים מאוד מסוימים. המוזיקה המזרחית קיבלה את הבמה שלה, הרדיו החדשותי קיבל את הקהל שלו, וגלגלצ בנתה מודל אחר של רדיו, הרבה יותר הומוגני וממוקד.
דווקא הקהל המרכזי של רשת ג׳ של שנות השמונים - בני נוער ומבוגרים צעירים שחיפשו פופ עדכני - מצא את עצמו בסופו של דבר בלי תחנה שהייתה ממש שלו. אבל זה כבר סיפור אחר.

גלעד בן ש"ך מימין, עם הגשש החיוור, דידי הררי המגיש מקדימה, ועדי נווה הטכנאי ודליה הלר, העורכת השותפה באולפן של רשת ג' בירושלים. סריקה של צילום מכתבה שנעשתה בידיעות אחרונות, לכבוד פרוייקט מיוחד שנעשה ברשת ג' על הגשש החיוור, בשנת 1992

בן ש״ך עצמו המשיך לערוך תוכניות עד פרישתו מהרדיו בשנות האלפיים. את ״על בטוח״ ערך עד 1992, אז ירדה התוכנית מלוח השידורים. אבל במובן מסוים, הרוח שלה לא נעלמה. היא המשיכה לחיות בתוכנית שהפכה בשנות התשעים לדגל החדש של רשת ג׳ - ״קופסת הלהיטים״.
כמו ״על בטוח״ לפניה, גם ״קופסת הלהיטים״ הסתכלה מעבר לציר האנגלו-אמריקאי והפנתה את הזרקור לפופ ולדאנס שהגיעו משאר העולם, בעיקר מאירופה. תחת שרביטם של העורך רז ניצן והמגיש עופר נחשון, הפכו בישראל לכוכבים אמנים שבדים כמו אייס אוף בייס וארמי אוף לאברס, גרמנים כמו U96 וקאלצ'ר ביט, בלגים כמו 2 אנלימיטד, איטלקים כמו קאפלה וספרדים כמו צ'ימו באיו. כולם הגיעו לפסגת המצעדים בארץ, וכולם המחישו שהפופ העולמי גדול ומגוון הרבה יותר מהמרחב האנגלי-אמריקאי שאליו נהוג היה לצמצם אותו.
במובן הזה, גם אם בן ש״ך כבר לא ניהל את התחנה, אפשר היה עדיין לשמוע ברשת ג׳ של שנות התשעים את תפיסת העולם שהוא עזר לעצב: סקרנות מוזיקלית, פתיחות להשפעות מבחוץ, ואמונה שלהיט טוב יכול להגיע מכל מקום בעולם.

בן ש"ך עצמו המשיך להיות מעורב בפרויקטים ובאוספים, שזכו להצלחה מסחרית מרשימה. בין האוספים שהוא ערך היו האוסף הרוסי - ״תחת שמי מוסקבה״, האוסף הנוסטלגים "רגעי קסם" וסדרת אוספי "אדום עתיק" וגם כמה אוספים צרפתים.
כשאני מסתכל היום על ההספדים שנכתבו עליו, אני מרגיש שחלק חשוב מהסיפור שלו נשאר בחוץ. אין ספק שהתרומה שלו לזמר העברי הייתה גדולה. אין ספק שהוא כתב, ערך, הפיק וניהל פרויקטים שהשאירו חותם. אבל התרומה של בן ש״ך לרדיו היתה, מבחינתי, הדבר הגדול ביותר שהוא עשה ואני רואה בו כאחד הגדולים של הרדיו הישראלי. באותו מקום ששמים אנשים כמו אייבי נתן, שהקים את קול השלום או אלדד קובלנץ, שהקים את גלגלצ.
הוא היה אחד האנשים שעיצבו את הצליל של הרדיו הישראלי בשנות השבעים והשמונים. הוא עזר להחליט לא רק אילו שירים ייכנסו לרשת ג׳, אלא מה בכלל יכול להיחשב מוזיקה פופולרית בישראל.
הוא הבין שפופ לא חייב להיות רק אנגלי. שמוזיקה מזרחית יכולה להיות חלק מהמיינסטרים. שלהיט יווני או איטלקי יכול לשבת באותה תחנה לצד הביטלס. שאפשר להשמיע מוזיקה חדשה לצד נוסטלגיה, מוזיקה ים-תיכונית לצד פופ בריטי, ושעשועון לצד מצעד.
החזון הזה נעלם בסופו של דבר מהרדיו הישראלי, אבל בשבילי הוא נשאר קיים בזיכרון של שבת בבוקר, במטבח, עם כל המשפחה, כשהרדיו היה הבידור היחיד שהיה.
אז עוד לא ידעתי מי זה גלעד בן ש״ך. לא ידעתי מי ערך את התוכנית, מי החליט איזה שיר ייכנס ואיזה לא, ומי עמד מאחורי התחנה שנשמעה לי אז כאילו היא פשוט קיימת מאז ומתמיד.
רק הרבה שנים אחר כך, כשכבר ישבתי בעצמי במסדרון של רשת ג׳, הבנתי מי ישב מאחורי הקלעים של הרדיו שעליו גדלתי.

אלבום הפלטינה שהוענק לבן ש"ך על מכירות של האוסף מצעד המצעדים

אוספים שגלעד בן ש"ך היה מעורב בעשייתם ושסוקרו באתר:
הגדולים של גימל (1985)

צפיחית בדבש (1986)
בחזרה לאושר (1987)
שבעים מי יודע (1988)
יוסי סיאס - אהבה יומיומית (1989)
תחת שמי מוסקבה (1990)
רשת ג' מציגה: מצעד המצעדים 1940-1990 (1991)
זה חוזר - להיטי שנות ה-70 (1993)
תחת שמי פריס (1995)
אדום עתיק - הכוכבים הגדולים (1996)
אדום עתיק - תור הזהב של להקות הקצב (1996)

האזנה:
ליקוטים ממצעד המצעדים
על בטוח בספיישל אירוויזיונים

בוי ג'ורג', עופר נחשון ו"מי שיש לו חתול - שייתן לו לעבוד"

לפני ביקורו הקרוב של בוי ג'ורג' בישראל, הנה משהו מיוחד: בשנת 1996 הגיע בוי ג'ורג' לטכניון בחיפה כדי לתקלט במשך ארבע שעות. הוא עלה באיחור, הסתתר בחושך, קיצר את ההופעה לשעה, שר שיר אחד בלבד - וסיים עם שיר ילדים בריטי. למרבה המזל, עופר נחשון היה שם כדי לשדר הכול בשידור חי לרשת ג'. הקישור להאזנה נמצא בסוף המאמר.

בוי ג'ורג' הוזמן אז לשני אירועים בישראל, שהיו למעשה יותר סטים של די.ג'יי מאשר הופעות של ממש. הראשון נערך בטכניון בחיפה לכבוד יום הסטודנט, ב-20/5/1996. זה היה תקלוט חוץ, תחת כיפת השמיים. האירוע השני התקיים כמה ימים לאחר מכן בתל אביב. 

אלו היו ימים שבוי ג'ורג' בארץ עדיין היה מוכר רק בגלל קריירת הפופ שלו, אבל בבריטניה הוא כבר החל לקבל שם של דיג'יי מהשורה הראשונה. כזה שמתקלט במגה-קלאבים, מוציא אוספים במיקס בלייבלים נחשבים ומככב ברשימות הדיג'יים המובילים במגזינים. הפער הזה, בין מה שידעו בארץ על ג'ורג', לבין מה שהוא היה באותו רגע, יצר אכזבה גדולה אצל רבים פה, כפי שהתברר מדיווח של עופר נחשון שנשלח לסקר את האירוע הראשון בחיפה, מטעם רשת ג'.  

עופר היה בשטח, בעוד נפתלי מנשה נשאר באולפן בירושלים וקיבל את הדיווחים. על פי הפרסומים, ג'ורג' היה אמור לתקלט במשך ארבע שעות, ואף הובטח שבמהלך הערב יפתח את המיקרופון וישיר. עופר גם דיווח שבערב אמורות להופיע בנות פסיה.

השידור החל בשעה 22:00, אך לבוי ג'ורג' לקח זמן רב לעלות לבמה. בינתיים עופר שידר מהשטח, ולעיתים חזרו לאולפן למוזיקה שערך חיים רייכנטל. מדי פעם עלה עופר לשידור, תיאר את המתרחש במקום ואף ראיין כמה מהמבלים. אחת המרואיינות הייתה סטודנטית להנדסת חשמל בטכניון, שסיפרה שבעתיד תרוויח הרבה כסף בזכות המקצוע שלה. עופר התלהב, הציע לה נישואים בשידור - והיא סירבה.

בזמן ההמתנה לבוי ג'ורג', עופר גם דיווח על סקופ שהוא קיבל מצוותו של בוי ג'ורג': חברת התקליטים וירג'ין חתמה עם קאלצ'ר קלאב, להקתו המקורית של ג'ורג', על חוזה לאיחוד. האיחוד אכן התרחש שנתיים מאוחר יותר, ומדהים לחשוב שעופר דיווח על כך כבר ב-1996.

כשבוי ג'ורג' סוף סוף עלה לבמה, עופר דיווח שהוא עומד בחושך, לבוש שחור ומסתתר מאחורי עמדת התקלוט, כמעט בלי ליצור קשר עם הקהל. לדבריו, ג'ורג' שתה הרבה בירה ונראה מרוחק מאוד. עופר, שזכר היטב את הופעת קאלצ'ר קלאב בישראל ב-1985, אמר שביחס אליה מדובר באכזבה. לדבריו, אולי ג'ורג' עושה מיקסים טובים, אבל זה ממש לא מה שהקהל ציפה לקבל.

כרבע שעה לאחר תחילת הסט התבררה אולי הסיבה למצב רוחו. כתבת של עיתון הטכניון, שהייתה מאחורי הקלעים, סיפרה לעופר שכאשר ג'ורג' עלה לבמה הוא החליק, נפל ונפגע בפניו. לפי הדיווח, זו הייתה הסיבה לכך שעלה לבמה עצבני והסתתר מהקהל.

מודעת האירוע מתוך העיתונות (באדיבות יעקב אשכנזי)

לאחר הפסקת הפרסומות דיווח עופר שבוי ג'ורג' התחיל סוף סוף לדבר מעט עם הקהל, בסגנון רגאמאפין, ואף צעק שוב ושוב את הקריאה "Work That Pussy". נפתלי מנשה שאל בשידור למה הכוונה, ועופר השיב בחוש הומור אופייני: "מי שיש לו חתול - שייתן לו לעבוד". בהמשך ההקלטה אפשר לשמוע את ג'ורג' עצמו חוזר על הקריאות הללו שוב ושוב על רקע מוזיקת טרייבל-האוס.
כעבור כחצי שעה הודיע ג'ורג' לקהל שההופעה תקוצר ותימשך כשעה בלבד. למרות זאת, עופר דיווח שהקהל מגיב בהתלהבות, רוקד ונהנה.

לקראת סוף ההופעה הגיע הרגע שהובטח מראש: בוי ג'ורג' ביצע שיר אחד בלייב. באופן מפתיע, הוא בחר דווקא ב-"Generations of Love", שהוציא בשנת 1991 במסגרת הפרויקט Jesus Loves You. זו בחירה מסקרנת, משום שבבריטניה השיר לא זכה להצלחה גדולה והגיע רק למקום ה-35 במצעד.

בישראל, לעומת זאת, הסיפור היה שונה. רז ניצן אימץ את השיר והוא זכה להשמעות רבות ברשת ג', עד שהגיע למקום השמיני במצעד הלועזי השבועי -  ההישג הגדול ביותר שלו בעולם. מעניין אם ג'ורג' בחר לבצע דווקא אותו משום שהיה מודע להצלחתו בישראל.

לאחר הביצוע חזר ג'ורג' לעמדת התקלוט, ניגן עוד שני שירים, ולא שר יותר. באופן משונה למדי, הוא סיים את הערב עם "Remember You're a Womble" של להקת The Wombles מתוכנית הילדים הבריטית משנות השבעים.

ברגע שירד מהבמה, החלה במקום מסיבת שנות השמונים עם להיטים של וואם ושל Survivor. עופר דיווח שהקהל הגיב בהתלהבות גדולה הרבה יותר למסיבת האייטיז מאשר לסט של בוי ג'ורג' עצמו.

לאחר מכן עופר סיכם את הערב והחזיר את השידור לאולפן.

לפני שתעצרו, ההקלטה ממשיכה להיות מעניינת מבחינה נוסטלגית ותיעודית. אחרי המשדר אפשר לשמוע רצף של ג'ינגלים ופרסומות תקופתיות מרתקות: פרסום לאוסף סיקסטיז חדש שלוותה בסדרת תוכניות ברשת ג'; פרסומת לפסטיבל צמח עם גידי גוב, רמי קלינשטיין, דייוויד ברוזה וירמי קפלן; קדימון למשדר מיוחד של שלוש שעות עם יאיר רוזנבלום בשבועות; פרסומת לאוסף האייטיז Shine On, שכלל ספיישל בג' ומבצע עם כרטיסי טיסה ללונדון; ג'ינגל לפסטיבל ישראל בקול ישראל; ולבסוף קדימון לספיישל של להקת The Cranberries ברשת ג'. ממש שווה להקשיב גם לחלק הזה.

המשדר מסתיים בשעה 01:00 בלילה. אחריו משודרות החדשות האחרונות של היום בקולו של דן כנר, שם הוא מדווח על הסגירה של העיתון "דבר" באותו היום. 

ואז מגיע רגע שכבר כמעט נשכח: זה שהשידורים של רשת ג' היו מסתיימים כל יום אחרי החדשות של 1. אבל שניה לפני סוף השידורים, היה קורה עוד משהו מעניין. היתה מושמעת "התקווה", בגרסה אנסטרומנטלית. גם הרגע הנדיר הזה מתועד כאן.

זהו שידור היסטורי, מצחיק, מוזר ומרתק כאחד. תודה גדולה לאנדריאה, אשתי היקרה, שהקליטה אותו בזמן אמת ושמרה את ההקלטה במשך שלושים שנה. מדהים לחשוב שהחומר הזה עדיין קיים.

האזינו להקלטת התוכנית בלחיצה העל הקישור כאן.

המצעד הלועזי של גלי צהל בשנות ה-80

הרבה לפני עידן גלגלצ, ולצד המצעד הלועזי של רשת ג', היה גם לגלי צה"ל מצעד לועזי שבועי משלה. הוא היה חלק משמעותי מתרבות המצעדים של הרדיו הישראלי, עם דירוגים שנשלחו על ידי מאזינים, "פינה לשיפוטכם", שירים חדשים ומקום ראשון שהוחלף מדי שבוע.

המצעד התקיים כבר בשנות ה-60, אבל דווקא שנות ה-80 מאפשרות לראות את השינויים שעבר. ב- 1980 הגיש את המצעד יזהר אשדות, עד שהוא עזב לטובת הקריירה בתיסלם. ב־1981 מונו גידי אביבי כעורך ורון שחורי כמגיש. השניים המשיכו יחד עד סוף 1983.

בתחילת 1984 הגיע אברי גלעד, כשאבישי מתיה ערך את המצעד. אברי הגיש אותו בימי רביעי ב-20:00, והביא איתו סגנון שונה מאוד. ערן ליכטנשטיין, שהיה מאזין אדוק, תיאר את אברי כמי שהביא "גישה רעננה ואחרת לחלוטין", עם "100 טון ציניות והומור". לדבריו, בניגוד לרצינות הגדולה שאפיינה את תרבות המצעדים של התקופה, אברי קצת "הוציא את האוויר" מההתייחסות הכמעט מקודשת למצעד.

אברי הגיש עד אמצע 1986. אחריו הגיע נועם אבירם, וב־1987 החליפה אותו מירב מיכאלי, שהמשיכה עד סופו.

המצעד המשיך עד קיץ 1989, אבל כבר היה ברור שמשהו השתנה. מספר המדרגים הלך והצטמצם, ובסופו של דבר המצעד בוטל. לפי עדות שפורסמה אז, מספר המצביעים כבר היה קטן כל כך שאפשר היה לספור אותם על יד אחת. המקום האחרון האחרון? "Batdance" של פרינס.

ההקלטה המצורפת נעשתה על קלטת Agfa של 90 דקות, על ידי ערן ליכטנשטיין, וכוללת קטעים מכמה מהמצעדים הראשונים של 1986, בתקופה שבה אבישי מתיה ערך ואברי גלעד הגיש.

ברוב המצדעים קייט בוש נמצאת במקום הראשון, אבל אפשר לשמוע גם את נאמבר 1 של הפט שופ בויז, וקטעים של זיזי טופ, א-הא, פריפאב ספראוט, סנדרה, פאלקו ואחרים.

ובין קטעי המצעד משובצות מהדורות חדשות, שמחזירות אותנו בדיוק לרגע שבו ההקלטה נעשתה: חיים יבין מדווח על הבלבול של הישראלים במעבר משקל ישן לחדש, על כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לספרד, על מותו של וילי נלסון ועל כך שמנצ'סטר יונייטד נמצאת במקום הראשון בליגה האנגלית, עם יתרון של חמש נקודות על המקום השני.

להאזנה להקלטה, שהיא קפסולת זמן, לחצו כאן!