גלעד בן ש״ך: האיש שעיצב את רשת ג'

פרידה מגלעד בן ש"ך, 1941-2026 

לפני ארבעה חודשים ישבתי, לרגל חגיגות ה-50 להקמת רשת ג׳, באולפן התחנה עם העורכת-מגישה מיה דרוקמן והבאתי את הזווית האישית שלי על הקשר עם ג'. סיפרתי על הזיכרון המוקדם ביותר שלי מהתחנה, מתחילת שנות השמונים.
אני מדבר על ימי שבת, בעשר בבוקר. אלו היו זמנים שבהם לא היו שידורים בטלוויזיה בשעה הזאת והבידור היחיד שהיה אפשר לקבל היה מהרדיו. כך היינו, כל המשפחה, יושבים במטבח ומאזינים ל״על בטוח״, תוכניתו של גלעד בן ש״ך.
״על בטוח״ הייתה תוכנית פופ יצירתית ומטורפת. בזמן שהפופ הלועזי נשלט בעיקר בידי אמנים דוברי אנגלית מבריטניה ומארצות הברית, ״על בטוח״ הסתכלה גם על שאר הגלובוס. היא הביאה להיטי דיסקו ושירים שמחים מכל השפות ומכל העולם. סמבה, לאטיני, שאנסונים, אירוויזיונים ומה לא. התוכנית הייתה מראה לעולם תרבותי רחב מאוד, והיא זכתה להצלחה פסיכית.
בדיסק מחווה לתוכנית שיצא בחברת הליקון בשנת 2000, סיפר העורך אלי לפיד בטקסט המצורף לאוסף כי התוכנית הייתה הפופולרית ביותר ברשת ג׳ משנת 1978 ולאורך שנות השמונים, ושבשיאה האזינה לה כמחצית מאוכלוסיית המדינה.
בגלל ההצלחה שלה, ״על בטוח״ השפיעה על סדר היום המוזיקלי, והכניסה לקהל הישראלי מוזיקה שאולי לא היה פוגש במקום אחר.
בסוף שנות השמונים, למשל, שניים מהלהיטים המזוהים מאוד עם הקו של ״על בטוח״ הגיעו למקומות הראשונים במצעד השנתי של רשת ג׳: ״יקה יקה״ של מורי קאנטה ב-1988 ו״למבדה״ של קאומה ב-1989. הבחירה בשירים האלה מספרת משהו על הטעם המוזיקלי שרשת ג׳ הצליחה להפוך למיינסטרים.
האיש שעמד מאחורי התוכנית היה, כאמור, גלעד בן ש״ך, שהלך השבוע לעולמו בגיל 85.

הדרך של בן ש״ך לרשת ג׳ הייתה רחוקה מלהיות שגרתית. הוא נולד בגדרה ובצעירותו שירת שבע שנים כשוטר בדרום הארץ. במקביל טיפח אהבה גדולה למוזיקה ולכתיבת פזמונים, תחביב שהפך בהדרגה לעיסוק של ממש כאשר שירים שכתב הוקלטו בידי אמנים כמו רן אלירן ואילן ואילנית.
בסוף שנות השישים פגש באוניברסיטה העברית את עורכות המוזיקה של קול ישראל, יהודית רודד וציפי מייזל. הן זיהו את הכישרון וההתלהבות שלו והציעו לו להצטרף לרדיו. משם החל מסלול התקדמות מהיר במיוחד. בתחילת דרכו ערך תוכניות שירים, שעשועונים ותוכניות בידור שונות, בין היתר עם הגשש החיוור, ובהדרגה הפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר בחטיבת הבידור של קול ישראל.
אבל מה שהבדיל את בן ש״ך מרבים מבני דורו ברדיו לא היה רק הידע המוזיקלי שלו. הוא הגיע ממקום אחר. הוא לא היה בוגר גלי צה״ל ולא צמח מתוך האליטה התקשורתית של התקופה. הוא הגיע מהפריפריה, עם רקע של שבע שנות שירות במשטרה ועם היכרות בלתי אמצעית עם הקהל הרחב.
נדמה שהרקע הזה השפיע גם על תפיסת העולם הרדיופונית שלו. בן ש״ך ראה ברדיו קודם כל מדיום עממי. לא מועדון סגור למביני עניין, אלא כלי בידור שאמור לדבר אל מיליוני אנשים. הוא לא פחד מפופ, לא חשש ממוזיקה מזרחית, משנסונים צרפתיים או מלהיטי דיסקו קלילים. להפך. הוא האמין שאם אנשים אוהבים מוזיקה מסוימת, הרדיו צריך לדעת לתת לה מקום. במידה רבה, זאת הייתה הפילוסופיה שעליה נבנתה רשת ג׳ של שנות השבעים והשמונים - והסיבה לכך שכל כך הרבה מהתוכניות שהוא יצר הפכו להצלחות ענק.
כשרשת ג' הוקמה ביוני 1976, בן ש"ך מונה באופן טבעי למנהלה הראשון, תחת מנהלת תוכניות הבידור דרורה בן אב"י. בשנות השמונים בן ש"ך מונה לאותו תפקיד אותו מלאה בן אב"י, תפקיד שבו החזיק במשך שש שנים, עד שהוחלף בסוף 1989 ביואל רקם.
ומהתפקיד הזה, במשך 13 שנים ההשפעה של בן ש״ך על תרבות הרדיו הישראלית ועל מה ששמענו וגדלנו עליו הייתה עצומה.

גלעד בן ש"ך ודרורה בן אב"י (מתוך הפייסבוק של מנחם גרנית)

כשהגעתי לעבוד ברשת ג׳ בתחילת שנות התשעים, בן ש״ך כבר היה אחרי כל זה. למרות שהוא היה סוג של אליל עבורי, זה שיצר את ג׳ המיתולוגית, השיחות בינינו היו מעטות. הוא ישב עם דליה הלר במשרד קטן בקצה מסדרון עורכי המוזיקה, מאחורי שתי דלתות אחרי השירותים. בבקרים היה מגיע לערוך את התוכניות שלו, בעיקר נוסטלגיה, וכמעט שלא בלט בנוף. כמי שהגיע אז לתחנה כנער צעיר, היה לי קשה לחבר בין האיש השקט הזה לבין האגדה שעליה גדלתי.

בן ש"ך במשרדו בהלני המלכה 7 (מתוך הפייסבוק של מנחם גרנית)

שמעתי דיבורים. שהוא נפגע מכך שהוחלף מתפקידו בשנת 1989 ומאותו רגע הרגיש מסורס. אני לא יודע מה בדיוק הייתה האמת, ואף פעם לא בחשתי בפוליטיקות של רשות השידור.

עם מותו, פורסם בעיקר עד כמה הייתה התרומה של בן ש״ך לזמר העברי משמעותית. ככותב לזמרות שונות, משרל'ה שרון ועד דנה אינטרנשיונל, ככותב פתיחים לתוכניות רדיו (זכורים בעיקר אלו של "30 בצל", "שוקו חם" וכמובן "על בטוח"), כמנהל פרויקטים של מוזיקה ישראלית ברדיו. אפילו, כך התגלה בראיון משנות השמונים שקובי מנורה העלה ליוטיוב, הרעיון להפוך את ג׳ לתחנה של מוזיקה עברית בלבד היה סוג של חזון שלו.  כל זה מרשים.
אבל מבחינתי, הפעילות היותר מרשימה והיותר מיוחדת של בן ש״ך הייתה, דרך ניהולה של רשת ג', בעיצוב הרדיו ובאופן שבו הוא נשמע בשנות השבעים והשמונים.
בן ש"ך הוא זה שהביא אנשים כמו טוני פיין לתחנה, בסוף שנות ה-70 והוא התגאה בכך שבזכות הקשרים של פיין הגיעה רשת ג׳ אל הלהיטים החדשים ביותר בעולם כמעט מיד. בראיון לרגל יום הולדתה הרביעי של התחנה, ב-1980, סיפר בן ש״ך שטוני פיין קיבל את התקליטים החדשים שיצאו בלונדון יומיים בלבד אחרי יציאתם שם. זו לא הייתה רק טכניקה של השגת תקליטים. זו הייתה תפיסת עולם: רשת ג׳ אמורה להיות מחוברת למה שקורה בעולם. והיא באמת הייתה מחוברת.
סיפורים מעניינים שגיליתי בפייסבוק של העורך מנחם גרנית, ממחישים את הדרכים של בן ש"ך ליצירת הרדיו האדיר שרשת ג' היתה. גרנית מספר, לדוגמה, על כל שהוא ובן ש״ך נסעו בשנות ה-70 לסיור מקצועי בתחנות רדיו באירופה, כולל ב-BBC, רדיו לוקסמבורג, Capital Radio בלונדון ו-RTL בפריז. כשאלביס פרסלי מת, מספר גרנית בפוסט אחר, הוא התקשר אליו ואמר לו: ״מנחם, חייבים לשנות את לוח השידורים - המלך מת!״. אחר כך דאג שכל תקליטי אלביס בספריית קול ישראל בירושלים יובאו לתחנה, ומתוכם נבנה משדר מיוחד של שעות על גבי שעות.
זה בן ש״ך שאני פחות רואה בהספדים עליו. לא רק האיש שכתב שירים בעברית, אלא האיש שחשב על רדיו. על קהל. על מוזיקה. על מה אנשים רוצים לשמוע ומה הם עדיין לא יודעים שהם רוצים לשמוע. הוא בנה ג׳ שסבבה סביב כוכבים, שעשועונים ופרויקטים, אבל גם סביב תפיסה שלפיה תחנת מוזיקה לא חייבת להחליט מראש איזה סוג של מוזיקה היא.
דוגמה מצוינת לכך הייתה שמעון פרנס. בסוף שנות השבעים, בתקופה שבה הופעל לחץ לפתוח את קול ישראל גם למוזיקה הים-תיכונית הישראלית, בן ש״ך הציע לשמעון פרנס לא להסתפק רק במוזיקה המזרחית הישראלית. הוא הרחיב את הרעיון למוזיקה מכל אגן הים התיכון - ישראלית, יוונית, טורקית, ספרדית ואיטלקית - וכך נולדה ״אגן הים התיכון", תוכנית שרצה עד היום. התוכנית הפכה במהירות ללהיט. זאת היתה גאונות של בן ש"ך, שבאמצעות חיבורה של המוזיקה המזרחית עם מוזיקה שנוצרה בחו"ל, הוא נתן לה את חותמת הליגיטימיות לה היא היה זקוקה מהמאזינים והממסד. בכך הוא לא רק פתח את הדלת למוזיקה מזרחית. הוא חיבר אותה לתפיסה רחבה יותר של מוזיקה ים-תיכונית, והפך את מה שכונה אז ״מוזיקת קסטות״ לחלק מהרדיו המיינסטרימי.
הקו שחיבר את כל העשייה שלו היה סירוב לקבל היררכיות מוזיקליות. מבחינתו, אם אנשים אהבו משהו - הוא היה ראוי להישמע ברדיו.
הוא טיפח גם שדרנים כמו יקיר אביב, שהפך באמצע שנות השמונים לאחד הקולות הבולטים והפרועים של רשת ג׳, ובהמשך טיפח את יוסי סיאס, שהביא לרדיו סגנון אחר של בידור - איש מזרחי שפונה לקהל רחב, מקריא מכתבים, מדבר עם מאזינים ומכניס את החיים שלהם לתוך השידור.
ב-1988, כשבן ש״ך ביקש לרענן את שורות עורכי המוזיקה, הוא זיהה את "הטוני פיין הבא" - רז ניצן הצעיר, שחיבר את התחנה מחדש למתרחש בעולם. זו אולי הייתה אחת הפעולות המשמעותיות האחרונות שלו כמנהל, אבל היא עתידה הייתה לקבוע במידה רבה איך רשת ג׳ תישמע גם אחרי שיפסיק לנהל אותה, בשנות התשעים.
ובדרך, צריך לציין, היו גם עשרות אוספים ופרויקטים, בשיתוף רשת ג׳, קול ישראל וחברות התקליטים בארץ, שהפכו את המוזיקה ששודרה ברדיו למוצר שהגיע הביתה. כל זה יצר תחנה שהייתה, במובן מסוים, הכול. פופ ישראלי לצד פופ לועזי. מוזיקה מזרחית לצד מוזיקה לטינית. מוזיקת עולם לצד מוזיקה אמריקאית ובריטית. ישן ליד חדש. כוכבים, שעשועונים, מצעדים ותוכניות אישיות. וזה בדיוק היה גם הכוח שלה וגם החולשה שלה. כי רשת ג׳ של בן ש״ך הייתה הצלחה, וההצלחה הזאת גררה איתה ביקורת.

ב-1986, כשג׳ חגגה עשור, פרסם גל אוחובסקי בעיתון ״העיר״ כתבה חריפה מאוד על התחנה ועל ניהולה. אוחובסקי הציג תחנה שמנסה כל הזמן לנחש מה ״ההמונים״ רוצים, ומדלגת בין שירים מזרחיים, שמאלץ, מוזיקה איטלקית, צרפתית ופופ. הוא גם ביקר את הפער בין התחנה לבין מוזיקת הפופ העדכנית בעולם, ואת העובדה שעורכים צעירים יותר נאלצו להיאבק כדי להכניס אליה מוזיקה חדשה.
בן ש״ך, מצדו, הגן על הקו הזה. מבחינתו, רשת ג׳ הייתה צריכה לפנות לקהלים רבים, ולא להפוך לתחנת נישה של סוג מוזיקה אחד.
וזה אולי לב העניין. הוויכוח לא היה רק איזה שיר לשדר. הוויכוח היה מהו בכלל רדיו פופולרי. האם תחנת רדיו צריכה לחנך את הקהל ולהביא לו את מה שנחשב חדש, איכותי ומתוחכם - או לשדר לו את מה שהוא אוהב, גם אם מדובר בשיר דיסקו קליל, להיט יווני, שנסון צרפתי או שיר מזרחי? בן ש״ך בחר באפשרות השנייה, אבל עשה את זה בצורה רחבה מאוד. הוא לא בנה תחנת ״מזרחית״, לא תחנת ״פופ״ ולא תחנת ״מוזיקה עברית״. הוא בנה תחנה שבה כל הדברים האלה יכולים לחיות זה לצד זה.

בסוף 1989 הסתיימה התקופה הזאת מבחינתו כמנהל. ועדת המכרזים של רשות השידור בחרה ביואל רקם להחליף אותו כמנהל חטיבת התוכניות הקלות. אבל בן ש״ך לא נעלם.
למרות שהודח מתפקיד הניהול, בן ש״ך נשאר אחת הדמויות המשפיעות ברשת ג׳, לפחות בתחילת העשור. בשנת 1990 הוא ושותפתו הוותיקה דליה הלר הופקדו על אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר בתולדות התחנה.
שנה קודם לכן שידרה גלי צה״ל את אחד ממשדרי הרדיו הזכורים ביותר בישראל - "מצעד העשור", בעריכת אלדד קובלנץ. הציבור התבקש לבחור את שירי שנות השמונים האהובים עליו, והתוצאה הייתה משדר ענק שנמשך יום שלם, כששעת הסיום שלו אף שודרה במקביל בערוץ 2 הצעיר. ההצלחה הייתה עצומה, והמצעד הפך לאירוע תרבותי של ממש.
מעבר להצלחה עצמה, "מצעד העשור" סימן שינוי במאזן הכוחות של הרדיו המוזיקלי בישראל. במשך שנים נחשבה רשת ג׳ לסמכות המרכזית בכל הקשור למוזיקה לועזית, אך המשדר של גלי צה״ל הוכיח שגם לתחנה הצבאית יש יכולת לקבוע סדר יום מוזיקלי ולהפוך לאירוע לאומי.
ברשת ג׳ חיפשו תשובה הולמת. אם גלי צה״ל סיכמה עשור אחד, ברשת ג׳ החליטו ללכת רחוק יותר. כך נולד "מצעד המצעדים" - פרויקט שערכו בן ש״ך והלר, ובו התבקשו המאזינים לבחור את השירים הגדולים ביותר מחמישים שנות מוזיקה פופולרית, מ-1940 ועד 1990. במשך חודשים השמיעה התחנה מאות שירים מכל התקופות והזמינה את הציבור לדרג אותם, במה שהפך לאחד המיזמים הגדולים בתולדותיה.
התוצאה הסופית הייתה מפתיעה. בעוד שב"מצעד העשור" של גלי צה״ל זכו פינק פלויד, הרכב רוק לבן שנחשב לחלק מהקונצנזוס "האיכותי", ברשת ג׳ הגיע למקום הראשון דווקא "למבדה" של קאומה, שיר ריקודים קליל ואחד הקטעים החדשים ביותר שהופיעו ברשימת המועמדים.
הבחירה עוררה סערה. בדיעבד קל להבין עד כמה הייתה קשורה לרגע שבו נערך המצעד. "למבדה" הייתה אז להיט ענק, והזיכרון שלה היה טרי בהרבה מזה של הקלסיקות שהתמודדו מולה. אבל דווקא משום כך היא חשפה משהו עמוק יותר: לא את הקאנון המוזיקלי של חמישים השנים הקודמות, אלא את טעמו האמיתי של קהל המאזינים באותו רגע.
מגיש המצעד, דן כנר, נשמע כמעט מתנצל כשהגיע לרגע ההכרעה. באופן חריג הוא אף חשף מראש את נתוני ההצבעה, אולי כדי להבהיר שמדובר בבחירה חד-משמעית של הקהל. לדבריו, כל שלוש קבוצות הגיל שנבדקו דירגו את "למבדה" במקום הראשון. השיר צבר 9,616 נקודות - 2,199 יותר מ-"Yesterday" של הביטלס, שהסתפק במקום השני. בסך הכול השתתפו במצעד כ-26 אלף מדרגים.
וכשבא להכריז על הזוכה, אמר כנר: "מכיוון שכולם בחרו את השיר במקום הראשון, אז כולם כבר יודעים. הרי כל אחד מכם כנראה בחר את זה במקום הראשון. ואם אתם יודעים - זה לא סוד".
דליה הלר סיפרה מאוחר יותר שהיא ובן ש״ך אף התלבטו אם לשנות את התוצאות כדי ליצור מצעד "מאוזן" יותר, אך לבסוף החליטו להיצמד להצבעת המאזינים. בדיעבד, קשה לחשוב על החלטה שמייצגת טוב יותר את תפיסת העולם של בן ש״ך. הקהל של רשת ג׳ לא תמיד אהב את מה שמבקרי המוזיקה חשבו שהוא אמור לאהוב. הוא אהב את מה שאהב - ובן ש״ך, לטוב ולרע, האמין שזו בדיוק הסיבה להקשיב לו.
וזה בדיוק היה הקונפליקט האמיתי שרשת ג׳ נאלצה להתמודד איתו באותה תקופה. מי זאת התחנה הזאת? תחנת רוק? תחנת פופ? תחנה עברית? תחנה לנוער? תחנה למשפחה? תחנת נוסטלגיה? תחנה של מוזיקה מזרחית? תחנה של להיטים מכל העולם? התשובה הייתה, במידה רבה: כן. רשת ג׳ הייתה הכול.
וזה היה גם היופי שלה וגם הבעיה שלה. ככל שהניינטיז התקדמו, עולם הרדיו השתנה. הקהל התחלק יותר ויותר לקהלים מוגדרים, והרעיון של תחנה אחת שמנסה לדבר אל כולם הפך לפחות ופחות טבעי.
בסופו של דבר נוצרו בישראל תחנות שפנו לקהלים מאוד מסוימים. המוזיקה המזרחית קיבלה את הבמה שלה, הרדיו החדשותי קיבל את הקהל שלו, וגלגלצ בנתה מודל אחר של רדיו, הרבה יותר הומוגני וממוקד.
דווקא הקהל המרכזי של רשת ג׳ של שנות השמונים - בני נוער ומבוגרים צעירים שחיפשו פופ עדכני - מצא את עצמו בסופו של דבר בלי תחנה שהייתה ממש שלו.  אבל זה כבר סיפור אחר.

בן ש״ך עצמו המשיך לערוך תוכניות עד פרישתו מהרדיו בשנות האלפיים. את ״על בטוח״ ערך עד 1992, אז ירדה התוכנית מלוח השידורים. אבל במובן מסוים, הרוח שלה לא נעלמה. היא המשיכה לחיות בתוכנית שהפכה בשנות התשעים לדגל החדש של רשת ג׳ - ״קופסת הלהיטים״.
כמו ״על בטוח״ לפניה, גם ״קופסת הלהיטים״ הסתכלה מעבר לציר האנגלו-אמריקאי והפנתה את הזרקור לפופ ולדאנס שהגיעו משאר העולם, בעיקר מאירופה. תחת שרביטם של העורך רז ניצן והמגיש עופר נחשון, הפכו בישראל לכוכבים אמנים שבדים כמו אייס אוף בייס וארמי אוף לאברס, גרמנים כמו U96 וקאלצ'ר ביט, בלגים כמו 2 אנלימיטד, איטלקים כמו קאפלה וספרדים כמו צ'ימו באיו. כולם הגיעו לפסגת המצעדים בארץ, וכולם המחישו שהפופ העולמי גדול ומגוון הרבה יותר מהמרחב האנגלי-אמריקאי שאליו נהוג היה לצמצם אותו.
במובן הזה, גם אם בן ש״ך כבר לא ניהל את התחנה, אפשר היה עדיין לשמוע ברשת ג׳ של שנות התשעים את תפיסת העולם שהוא עזר לעצב: סקרנות מוזיקלית, פתיחות להשפעות מבחוץ, ואמונה שלהיט טוב יכול להגיע מכל מקום בעולם.

בן ש"ך עצמו המשיך להיות מעורב בפרויקטים ובאוספים, שזכו להצלחה מסחרית מרשימה. בין האוספים שהוא ערך היו האוסף הרוסי - ״תחת שמי מוסקבה״, האוסף הנוסטלגים "רגעי קסם" וסדרת אוספי "אדום עתיק" וגם כמה אוספים צרפתים.
כשאני מסתכל היום על ההספדים שנכתבו עליו, אני מרגיש שחלק חשוב מהסיפור שלו נשאר בחוץ. אין ספק שהתרומה שלו לזמר העברי הייתה גדולה. אין ספק שהוא כתב, ערך, הפיק וניהל פרויקטים שהשאירו חותם. אבל התרומה של בן ש״ך לרדיו היתה, מבחינתי, הדבר הגדול ביותר שהוא עשה ואני רואה בו כאחד הגדולים של הרדיו הישראלי. באותו מקום ששמים אנשים כמו אייבי נתן, שהקים את קול השלום או אלדד קובלנץ, שהקים את גלגלצ.
הוא היה אחד האנשים שעיצבו את הצליל של הרדיו הישראלי בשנות השבעים והשמונים. הוא עזר להחליט לא רק אילו שירים ייכנסו לרשת ג׳, אלא מה בכלל יכול להיחשב מוזיקה פופולרית בישראל.
הוא הבין שפופ לא חייב להיות רק אנגלי. שמוזיקה מזרחית יכולה להיות חלק מהמיינסטרים. שלהיט יווני או איטלקי יכול לשבת באותה תחנה לצד הביטלס. שאפשר להשמיע מוזיקה חדשה לצד נוסטלגיה, מוזיקה ים-תיכונית לצד פופ בריטי, ושעשועון לצד מצעד.
החזון הזה נעלם בסופו של דבר מהרדיו הישראלי, אבל בשבילי הוא נשאר קיים בזיכרון של שבת בבוקר, במטבח, עם כל המשפחה, כשהרדיו היה הבידור היחיד שהיה.
אז עוד לא ידעתי מי זה גלעד בן ש״ך. לא ידעתי מי ערך את התוכנית, מי החליט איזה שיר ייכנס ואיזה לא, ומי עמד מאחורי התחנה שנשמעה לי אז כאילו היא פשוט קיימת מאז ומתמיד.
רק הרבה שנים אחר כך, כשכבר ישבתי בעצמי במסדרון של רשת ג׳, הבנתי מי ישב מאחורי הקלעים של הרדיו שעליו גדלתי.

אלבום הפלטינה שהוענק לבן ש"ך על מכירות של האוסף מצעד המצעדים

אוספים שגלעד בן ש"ך היה מעורב בעשייתם ושסוקרו באתר:
הגדולים של גימל (1985)

צפיחית בדבש (1986)
בחזרה לאושר (1987)
שבעים מי יודע (1988)
יוסי סיאס - אהבה יומיומית (1989)
תחת שמי מוסקבה (1990)
רשת ג' מציגה: מצעד המצעדים 1940-1990 (1991)
זה חוזר - להיטי שנות ה-70 (1993)
תחת שמי פריס (1995)
אדום עתיק - הכוכבים הגדולים (1996)
אדום עתיק - תור הזהב של להקות הקצב (1996)

האזנה:
ליקוטים ממצעד המצעדים
על בטוח בספיישל אירוויזיונים

בוי ג'ורג', עופר נחשון ו"מי שיש לו חתול - שייתן לו לעבוד"

לפני ביקורו הקרוב של בוי ג'ורג' בישראל, הנה משהו מיוחד: בשנת 1996 הגיע בוי ג'ורג' לטכניון בחיפה כדי לתקלט במשך ארבע שעות. הוא עלה באיחור, הסתתר בחושך, קיצר את ההופעה לשעה, שר שיר אחד בלבד - וסיים עם שיר ילדים בריטי. למרבה המזל, עופר נחשון היה שם כדי לשדר הכול בשידור חי לרשת ג'. הקישור להאזנה נמצא בסוף המאמר.

בוי ג'ורג' הוזמן אז לשני אירועים בישראל, שהיו למעשה יותר סטים של די.ג'יי מאשר הופעות של ממש. הראשון נערך בטכניון בחיפה לכבוד יום הסטודנט, ב-20/5/1996. זה היה תקלוט חוץ, תחת כיפת השמיים. האירוע השני התקיים כמה ימים לאחר מכן בתל אביב. 

אלו היו ימים שבוי ג'ורג' בארץ עדיין היה מוכר רק בגלל קריירת הפופ שלו, אבל בבריטניה הוא כבר החל לקבל שם של דיג'יי מהשורה הראשונה. כזה שמתקלט במגה-קלאבים, מוציא אוספים במיקס בלייבלים נחשבים ומככב ברשימות הדיג'יים המובילים במגזינים. הפער הזה, בין מה שידעו בארץ על ג'ורג', לבין מה שהוא היה באותו רגע, יצר אכזבה גדולה אצל רבים פה, כפי שהתברר מדיווח של עופר נחשון שנשלח לסקר את האירוע הראשון בחיפה, מטעם רשת ג'.  

עופר היה בשטח, בעוד נפתלי מנשה נשאר באולפן בירושלים וקיבל את הדיווחים. על פי הפרסומים, ג'ורג' היה אמור לתקלט במשך ארבע שעות, ואף הובטח שבמהלך הערב יפתח את המיקרופון וישיר. עופר גם דיווח שבערב אמורות להופיע בנות פסיה.

השידור החל בשעה 22:00, אך לבוי ג'ורג' לקח זמן רב לעלות לבמה. בינתיים עופר שידר מהשטח, ולעיתים חזרו לאולפן למוזיקה שערך חיים רייכנטל. מדי פעם עלה עופר לשידור, תיאר את המתרחש במקום ואף ראיין כמה מהמבלים. אחת המרואיינות הייתה סטודנטית להנדסת חשמל בטכניון, שסיפרה שבעתיד תרוויח הרבה כסף בזכות המקצוע שלה. עופר התלהב, הציע לה נישואים בשידור - והיא סירבה.

בזמן ההמתנה לבוי ג'ורג', עופר גם דיווח על סקופ שהוא קיבל מצוותו של בוי ג'ורג': חברת התקליטים וירג'ין חתמה עם קאלצ'ר קלאב, להקתו המקורית של ג'ורג', על חוזה לאיחוד. האיחוד אכן התרחש שנתיים מאוחר יותר, ומדהים לחשוב שעופר דיווח על כך כבר ב-1996.

כשבוי ג'ורג' סוף סוף עלה לבמה, עופר דיווח שהוא עומד בחושך, לבוש שחור ומסתתר מאחורי עמדת התקלוט, כמעט בלי ליצור קשר עם הקהל. לדבריו, ג'ורג' שתה הרבה בירה ונראה מרוחק מאוד. עופר, שזכר היטב את הופעת קאלצ'ר קלאב בישראל ב-1985, אמר שביחס אליה מדובר באכזבה. לדבריו, אולי ג'ורג' עושה מיקסים טובים, אבל זה ממש לא מה שהקהל ציפה לקבל.

כרבע שעה לאחר תחילת הסט התבררה אולי הסיבה למצב רוחו. כתבת של עיתון הטכניון, שהייתה מאחורי הקלעים, סיפרה לעופר שכאשר ג'ורג' עלה לבמה הוא החליק, נפל ונפגע בפניו. לפי הדיווח, זו הייתה הסיבה לכך שעלה לבמה עצבני והסתתר מהקהל.

מודעת האירוע מתוך העיתונות (באדיבות יעקב אשכנזי)

לאחר הפסקת הפרסומות דיווח עופר שבוי ג'ורג' התחיל סוף סוף לדבר מעט עם הקהל, בסגנון רגאמאפין, ואף צעק שוב ושוב את הקריאה "Work That Pussy". נפתלי מנשה שאל בשידור למה הכוונה, ועופר השיב בחוש הומור אופייני: "מי שיש לו חתול - שייתן לו לעבוד". בהמשך ההקלטה אפשר לשמוע את ג'ורג' עצמו חוזר על הקריאות הללו שוב ושוב על רקע מוזיקת טרייבל-האוס.
כעבור כחצי שעה הודיע ג'ורג' לקהל שההופעה תקוצר ותימשך כשעה בלבד. למרות זאת, עופר דיווח שהקהל מגיב בהתלהבות, רוקד ונהנה.

לקראת סוף ההופעה הגיע הרגע שהובטח מראש: בוי ג'ורג' ביצע שיר אחד בלייב. באופן מפתיע, הוא בחר דווקא ב-"Generations of Love", שהוציא בשנת 1991 במסגרת הפרויקט Jesus Loves You. זו בחירה מסקרנת, משום שבבריטניה השיר לא זכה להצלחה גדולה והגיע רק למקום ה-35 במצעד.

בישראל, לעומת זאת, הסיפור היה שונה. רז ניצן אימץ את השיר והוא זכה להשמעות רבות ברשת ג', עד שהגיע למקום השמיני במצעד הלועזי השבועי -  ההישג הגדול ביותר שלו בעולם. מעניין אם ג'ורג' בחר לבצע דווקא אותו משום שהיה מודע להצלחתו בישראל.

לאחר הביצוע חזר ג'ורג' לעמדת התקלוט, ניגן עוד שני שירים, ולא שר יותר. באופן משונה למדי, הוא סיים את הערב עם "Remember You're a Womble" של להקת The Wombles מתוכנית הילדים הבריטית משנות השבעים.

ברגע שירד מהבמה, החלה במקום מסיבת שנות השמונים עם להיטים של וואם ושל Survivor. עופר דיווח שהקהל הגיב בהתלהבות גדולה הרבה יותר למסיבת האייטיז מאשר לסט של בוי ג'ורג' עצמו.

לאחר מכן עופר סיכם את הערב והחזיר את השידור לאולפן.

לפני שתעצרו, ההקלטה ממשיכה להיות מעניינת מבחינה נוסטלגית ותיעודית. אחרי המשדר אפשר לשמוע רצף של ג'ינגלים ופרסומות תקופתיות מרתקות: פרסום לאוסף סיקסטיז חדש שלוותה בסדרת תוכניות ברשת ג'; פרסומת לפסטיבל צמח עם גידי גוב, רמי קלינשטיין, דייוויד ברוזה וירמי קפלן; קדימון למשדר מיוחד של שלוש שעות עם יאיר רוזנבלום בשבועות; פרסומת לאוסף האייטיז Shine On, שכלל ספיישל בג' ומבצע עם כרטיסי טיסה ללונדון; ג'ינגל לפסטיבל ישראל בקול ישראל; ולבסוף קדימון לספיישל של להקת The Cranberries ברשת ג'. ממש שווה להקשיב גם לחלק הזה.

המשדר מסתיים בשעה 01:00 בלילה. אחריו משודרות החדשות האחרונות של היום בקולו של דן כנר, שם הוא מדווח על הסגירה של העיתון "דבר" באותו היום. 

ואז מגיע רגע שכבר כמעט נשכח: זה שהשידורים של רשת ג' היו מסתיימים כל יום אחרי החדשות של 1. אבל שניה לפני סוף השידורים, היה קורה עוד משהו מעניין. היתה מושמעת "התקווה", בגרסה אנסטרומנטלית. גם הרגע הנדיר הזה מתועד כאן.

זהו שידור היסטורי, מצחיק, מוזר ומרתק כאחד. תודה גדולה לאנדריאה, אשתי היקרה, שהקליטה אותו בזמן אמת ושמרה את ההקלטה במשך שלושים שנה. מדהים לחשוב שהחומר הזה עדיין קיים.

האזינו להקלטת התוכנית בלחיצה העל הקישור כאן.

המצעד הלועזי של גלי צהל בשנות ה-80

הרבה לפני עידן גלגלצ, ולצד המצעד הלועזי של רשת ג', היה גם לגלי צה"ל מצעד לועזי שבועי משלה. הוא היה חלק משמעותי מתרבות המצעדים של הרדיו הישראלי, עם דירוגים שנשלחו על ידי מאזינים, "פינה לשיפוטכם", שירים חדשים ומקום ראשון שהוחלף מדי שבוע.

המצעד התקיים כבר בשנות ה-60, אבל דווקא שנות ה-80 מאפשרות לראות את השינויים שעבר. ב- 1980 הגיש את המצעד יזהר אשדות, עד שהוא עזב לטובת הקריירה בתיסלם. ב־1981 מונו גידי אביבי כעורך ורון שחורי כמגיש. השניים המשיכו יחד עד סוף 1983.

בתחילת 1984 הגיע אברי גלעד, כשאבישי מתיה ערך את המצעד. אברי הגיש אותו בימי רביעי ב-20:00, והביא איתו סגנון שונה מאוד. ערן ליכטנשטיין, שהיה מאזין אדוק, תיאר את אברי כמי שהביא "גישה רעננה ואחרת לחלוטין", עם "100 טון ציניות והומור". לדבריו, בניגוד לרצינות הגדולה שאפיינה את תרבות המצעדים של התקופה, אברי קצת "הוציא את האוויר" מההתייחסות הכמעט מקודשת למצעד.

אברי הגיש עד אמצע 1986. אחריו הגיע נועם אבירם, וב־1987 החליפה אותו מירב מיכאלי, שהמשיכה עד סופו.

המצעד המשיך עד קיץ 1989, אבל כבר היה ברור שמשהו השתנה. מספר המדרגים הלך והצטמצם, ובסופו של דבר המצעד בוטל. לפי עדות שפורסמה אז, מספר המצביעים כבר היה קטן כל כך שאפשר היה לספור אותם על יד אחת. המקום האחרון האחרון? "Batdance" של פרינס.

ההקלטה המצורפת נעשתה על קלטת Agfa של 90 דקות, על ידי ערן ליכטנשטיין, וכוללת קטעים מכמה מהמצעדים הראשונים של 1986, בתקופה שבה אבישי מתיה ערך ואברי גלעד הגיש.

ברוב המצדעים קייט בוש נמצאת במקום הראשון, אבל אפשר לשמוע גם את נאמבר 1 של הפט שופ בויז, וקטעים של זיזי טופ, א-הא, פריפאב ספראוט, סנדרה, פאלקו ואחרים.

ובין קטעי המצעד משובצות מהדורות חדשות, שמחזירות אותנו בדיוק לרגע שבו ההקלטה נעשתה: חיים יבין מדווח על הבלבול של הישראלים במעבר משקל ישן לחדש, על כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לספרד, על מותו של וילי נלסון ועל כך שמנצ'סטר יונייטד נמצאת במקום הראשון בליגה האנגלית, עם יתרון של חמש נקודות על המקום השני.

להאזנה להקלטה, שהיא קפסולת זמן, לחצו כאן!

הרגע שבו עופר נחשון חזר לדבר עם המאזינים: האירוח ההיסטורי בפורום שנות התשעים, 2008

ב-24 ביוני 2008 התקיים בפורום "שנות התשעים" בתפוז אחד האירוחים הזכורים והמרגשים ביותר בתולדות קהילת חובבי הפופ והדאנס הישראלית. יומיים קודם לכן פורסמה הודעה קצרה בפורום: "ביום שלישי, בין השעות 20:00 ל-22:00 נארח כאן את השדרן עופר נחשון". בתוך שעות החלו להיערם עשרות שאלות מגולשים שחיכו להזדמנות הזאת במשך יותר מעשור.
כדי להבין את גודל האירוע צריך לזכור את התקופה. בשנת 2008 כבר חלפו 11 שנים מאז ירידת השידורים הלועזיים של רשת ג' ויותר מעשור מאז "קופסת הלהיטים" הייתה חלק בלתי נפרד מסדר היום של בני נוער וחובבי מוזיקה ברחבי הארץ. עבור רבים מהם, עופר נחשון לא היה רק שדרן רדיו, אלא האיש שחשף אותם לפט שופ בויז, אירייז'ר, דפש מוד, איסט 17, טו אנלימיטד, קפלה ומאות אמנים נוספים שהפכו לפסקול חייהם.

לא במקרה האירוח התקיים דווקא בפורום "שנות התשעים" של תפוז. בשנים שלפני פייסבוק, יוטיוב והרשתות החברתיות, פורומים היו מרכז הפעילות של קהילות מוזיקה באינטרנט. פורום שנות ה-80 וה-90 של תפוז הפך למקום מפגש עבור מאזיני "קופסת הלהיטים", אספני הקלטות, חובבי מצעדים ואנשים שחיפשו לשמר את הזיכרון של התקופה. עבור רבים מהם, הפורום מילא את החלל שנוצר לאחר היעלמותה של המוזיקה הלועזית החדשה מהרדיו הציבורי והפך לקהילה פעילה ותוססת של חובבי פופ, דאנס ורדיו.
במבט לאחור, האירוח הזה התברר כבעל חשיבות גדולה עוד יותר. הוא לא היה רק מפגש נוסטלגי בין שדרן למאזיניו. זמן קצר לאחר מכן נוצר הקשר המקצועי בין עופר נחשון לבין שחר ירושלמי, מנהל הפורום. מהשיחות שנולדו בעקבות אותו מפגש צמח בהמשך שיתוף הפעולה שהוביל ליצירת "קלאב 88" - תוכנית הדאנס והפופ של 88FM שעלתה לאוויר בנובמבר 2008 והפכה עבור רבים לממשיכת הדרך של "קופסת הלהיטים" בעידן חדש.
לכן, כשקוראים היום את השאלות והתשובות מאותו ערב, הן אינן רק מסמך נוסטלגי. הן גם נקודת החיבור שבין סוף עידן אחד - עידן רשת ג' הלועזית - לבין תחילתו של פרק חדש בקריירה של עופר נחשון, שהוביל בסופו של דבר להולדת "קלאב 88" ולתחייה המחודשת של "קופסת הלהיטים".

אלו השאלות והתשובות מהאירוח:

איזו שנה הייתה הטובה ביותר עבורך בשנות התשעים?
1994

המוזיקה שאתה משדר כיום ב-88FM משקפת את הטעם האישי שלך או את קו התחנה?
גם וגם.

מדוע לא חזרה התוכנית השבועית שלך ב-88FM שנקראה "המועדון", לאחר שחזרת לארץ?
לתוכנית לא קראו "המועדון" והיא ירדה כי בחרתי לא להמשיך בה.

האם ניתן להשיג כיום את רשימות המצעדים הלועזיים של רשת ג'?
לדעתי ליוסי כסיף יש חלק מהחומר, ניתן לפנות אליו דרך אתר האינטרנט של רשות השידור. לצערי לא תיעדתי דבר.

האם יש סיכוי שקופסת הלהיטים תחזור?
לא זנחתי את המורשת וברגע שהדבר יתאפשר אשמח לשוב ולפתוח שוב את קופסת הלהיטים.

האם אתה מודע להשפעה שהייתה לך על אלפי מאזינים?
זה מרגש אותי עד עמקי נשמתי וזה כבוד גדול. לא לכל אחד יש זכות כזאת.

כשאתה מסתכל אחורה על היורודאנס ועל התקופה ההיא, אתה מרגיש גאווה?
אני מביט אחורה בגאווה גדולה מאד.

האם תסכים להיפגש עם חברי הפורום?
אשמח מאד מאד למפגש עם חברי הפורום.

אתה עדיין זוכר את כל ההרכבים שקידמת בתוכנית?
אני זוכר את כל שמות ההרכבים.

האם הטעם המוזיקלי שלך השתנה עם השנים?
לא השתנה, רק הלך והתפתח.

אילו אמנים מלווים אותך עד היום?
פט שופ בויז, אירייז'ר, אבבא, בט מידלר, דפש מוד, דוראן דוראן ועוד.

שמרת את כל הסינגלים והאלבומים מהתקופה?
הבית שלי מפוצץ בסינגלים ואלבומים שנוגנו בתוכנית.

איזו אנקדוטה משעשעת אתה זוכר מהאולפן?
צח, הדלמטי שלי, השתין באולפן ועד היום יש כתם.

אתה מאושר כיום?
מאושר ביותר ונהנה להיזכר בימים היפים.

מה הסיפור של "גילה גולדשטיין המלכה" שהיית משלב לפעמים בשידור?
בדיחה פרטית של החברים הקרובים שהתפתחה וגלשה לשידור.

למה נמנעת במשך שנים מהאינטרנט ומהחשיפה ברשת?
העדפתי לשמור את עצמי לעצמי.

עם מי אתה עדיין שומר על קשר מתקופת רשת ג'?
רות נבו, רות כידן, דליה הלר ורז ניצן, חברי הטוב.

האם לדעתך עדיין יש מקום לשדרן עם אישיות ברדיו?
אני עדיין חושב שמקומו של השדרן בעל האופי האישי יש לו ערך מוסף.

למה התנתקת ממוזיקה לועזית?

זה נכון שויתרתי עלהעיסוק התקשורתי במוזיקה לועזית, בלית ברירה, אך לא ויתקתי על האהבה אליה.

חסרה היום תחנה ארצית למוזיקה לועזית חדשה?
חסרה מאד תחנה ארצית שתשדר מוזיקה לועזית חדשה. הענין ידוע לקברניטי רשות השידור. כידוע לכם, רשות השידור במצוקה קשה כרגע וברגע שהמשבר יחלוף אני כולי תקווה שקום תקום תחנה שתספק את מאווייכם.

מה דעתך על מוזיקה ישראלית?
אני אוהב מאד מוזיקה ישראלית ולראיה משדר את המצעד הישראלי הרשמי כל יום חמישי ב-17:00.

למה רשת ג’ ו-88 לא מרחיבות את מחלקת האינטרנט שלהם - לכל הפחות העלאת שידורים מוקלטים של התחנה לאתר?
כרגע, לכל תחנות קול ישראל יש אתרים באינטרנט, בהן ניתן לשמוע את התחנות לייב.

למה החלטת להיחשף דווקא עכשיו?
הגיע הזמן, לא?

האם נראה אותך שוב בפורום בעתיד?
אני מבטיח לעשות פגישות נוספות בקרוב מאד.

מה לדעתך היו 10 השירים מ-98' ועד היום שהיו מאוד מצליחים במשאל ה-נ’?
שאלה רחבה מדי. 

יש לך כתובת דואר אלקטרוני?
יש לי כתובת אימייל לצרכים פרטיים ובקרוב אפרסם דרך נוחה ליצור עמי קשר.

איך נכנסים לעבודה ברדיו?
זה לא קל להתקבל לעבודה ברדיו, אבל אם זה חשוב לך כדאי שתעשה את כל המאמצים בכיוון.

איך אתה מתעדכן במוזיקה חדשה?
דרך האינטרנט וחברות התקליטים.

מדוע לא עברת לתחנה אחרת לאחר סיום קופסת הלהיטים?
היו הצעות מתחנות אזוריות, אך מטעמים השמורים איתי העדפתי להישאר ברשות השידור.

האם המשכת לעשות תוכניות דומות?
המשכתי להגיש בערוץ הראשון תוכניות מקבילות לקופסת הלהיטים.

האם קופסת הלהיטים הייתה יכולה להמשיך להתקיים גם בשנות האלפיים?
קופסת הלהיטים הייתה נכונה לתקופה שבה שודרה, ואם תהיה קופסה 2008 היא תותאם לזמנים האלה.

מה שמות כמו טו אנלימיטד, איסט 17, קאפלה ו-Ace of Base מעוררים בך?
הרבה גאווה.

האם פט שופ בויז הזדקנו בכבוד?
פט שופ בויז פעילים בהצלחה היסטרית עד עצם היום הזה ברחבי העולם.

כמה אנשים השתתפו במשאל נ' ובמצעד?
משאל נ' הגיע בזמנו ל-10,000. למצעד היו כ-20,000 איש בכל שבוע.

האם חברות התקליטים אשמות בירידה של הדאנס ברדיו?
חברות התקליטים לא אשמות בדבר.

האם ה-DJ ברדיו נכחד?
תבדוק את השיר של הבאגלס, "Video Killed the Radio Star".

מדוע נסגר רדיו גל בטוח?
בעקבות שינויים מערכתיים ברשות השידור.

איך השגתם מוזיקה חדשה לפני האינטרנט?
מחברות התקליטים וקשרים אישיים.

מדוע שירים מסוימים לא נכנסו לאוספים?
בגלל זכויות יוצרים.

האם אמנים כמו DJ Bobo, E-Type ו-Scooter עדיין רלוונטיים?
צריך להסתכל על המצעדים היום ולגזור מכך את התשובה.

האם אמנים צריכים לדעת לפרוש בשיא?
כל אחד צריך לדעת לפרוש בשיא, אבל זה קונץ לא קטן.

כמה זמן עוד ישלטו ההיפ-הופ והראפ?
כרגע זה הטרנד. טרנד זה משהו זמני.

האם תחזור להופיע בטלוויזיה?
הופעות בטלוויזיה באות בחשבון. צפו להפתעות.

כיצד נבחרו אותות הפתיחה של קופסת הלהיטים?
האותות נבחרו בקפידה רבה, לאחר מחשבה רבה.

מאיפה הגיע הביטוי "קומי"?
מאחת מחברותיי שאמא שלה נהגה להעיר אותה בצעקה "קומיייייי יא בינתי".

מה דעתך על מדונה?
מדונה מהממת ותישאר לנצח.

האם היית בקשר עם Baby Doc ו-SJ?
היינו בקשר הדוק באותה תקופה ואף התארחתי אצלם בלונדון.

מה עלה בגורלה של תמי שכנאי?
היא עושה היום עבודת קודש למען הזקנים, הפליטים השחורים מאפריקה ובעלי החיים. אישה רחבת לב.

האם אתה עדיין בקשר כלשהו עם עופר ניסים?
אני בקשר טוב עם עופר ניסים. מעריך אותו ביותר. אין ספק שהוא התקליטן המצליח ביותר שיצא

מישראל בכל הזמנים ומגיע לו. הבן אדם כישרון. 

הי עופר, כאן טל ארגמן. ביחד עם צח זמרוני אני מארגנת את ליין המסיבות של 1984 ו-1994. האם תסכים לבוא לתקלט אצלנו? זה יהיה הגשמת חלום!
היי טל, אני מבטיח ליצור קשר עוד הערב.

למה קופסת הלהיטים שידרה רק דאנס?
זה לא נכון. אני רוצה לומר לכולכם ולהזכיר: חוץ מיורודאנס, שאותו קידמתי ואהבתי, קופסת הלהיטים שידרה מגוון רחב ביותר של סוגי מוזיקה. לדוגמה, בתוכנית שידרתי השמעות בכורה אקסלוסיביות של אומנים כמו דפש מוד, יו2, דוראן דוראן, אואזיס ועוד 

אילו אמנים עיצבו את הטעם המוזיקלי שלך?
באוהאוס, ברברה סטרייסנד, OMD, דפש מוד, דונה סאמר, אבבא, שירלי בייסי, טום ג'ונס, בי ג'יז, תומפסון טווינס, דיאנה רוס, קג'אגוגו, דוראן דוראן, מדונה, טינה טרנר, פט שופ בויז, אירייז'ר, ניו אורדר והרשימה אין סופית.

צילום מסך של פורום שנות ה-80 וה-90 בתפוז (באדיבות יעקב אשכנזי)

דברי הסיכום של עופר
לקראת השעה 22:00, לאחר יותר משעתיים של שאלות ותשובות, פרסם עופר נחשון הודעת סיכום שהצליחה ללכוד היטב את רוח הערב כולו.
הוא הודה למשתתפים על האהבה והחום שקיבל:
"חיממתם את ליבי. הופתעתי מכמות השאלות ומהאהבה האדירה שהרעפתם עליי. חיזקתם אותי מאוד וריגשתם אותי, כמעט עד דמעות. תודה שהקדשתם לי את זמנכם, מחשבותיכם ואהבתכם. אין לכם מושג כמה אני מעריך אתכם."
בהמשך הבטיח שלא מדובר במפגש חד-פעמי והודיע שישמח להשתתף במפגשים נוספים בעתיד.
אבל מעבר לצד האישי, הוא גם ניצל את ההזדמנות כדי לחשוף את הפרויקט הבא שלו: סדרה חדשה בת עשר תוכניות ב-88FM שתוקדש לשנות השמונים ותציג "להיטים אבודים" שכמעט ואינם מושמעים ברדיו. הסדרה אכן עלתה לשידור ימים ספורים לאחר מכן, ב־5 ביולי 2008.
את ההודעה חתם במשפט שאפיין אותו לאורך כל הערב:
"אוהב אתכם עד אין קץ. להתראות בקרוב. לילה טוב, שלכם עופר. לי לה לו."

תודה ל-Jacob Ashkenazi, שאסף את החומרים

קלאב 88 - התוכנית שהכניסה את הדאנס ללב התחנה האלטרנטיבית, 88FM

בשלהי 2008 עלתה לאוויר ב-88fm תוכנית שהייתה שונה מכל מה שהתחנה שידרה באותה תקופה. 88fm הייתה מזוהה עם גיטרות, ג'אז ומוזיקה אלטרנטיבית, ובין כל אלה הופיעה פתאום תוכנית בשם "קלאב 88", שנשמעה כאילו הגיעה מתחנה אחרת, ואולי גם מעידן אחר. מדי יום שישי ב-23:00 נכנסו ללוח השידורים סינתיסייזרים, ביטים של מועדונים, אירוויזיון ופופ בריטי - שילוב שלא היה קיים בתחנה באותן שנים, ובמידה רבה גם לא ברדיו הישראלי בכלל.
"קלאב 88" הייתה למעשה התוכנית שהחזירה את הדאנס לרדיו הציבורי. מאז סגירתה של רשת ג' הלועזית ב-1997, כמעט לא נשמעו בקול ישראל תוכניות שהוקדשו לפופ, דאנס ותרבות מועדונים בינלאומית.

את "קלאב 88" הגיש עופר נחשון וערך שחר ירושלמי, שהיה האדריכל, שיזם את התוכנית.
את שורשיה של "קלאב 88" אפשר למצוא בפורום שנות ה-80 וה-90 באתר תפוז. ביוני 2008 אירח ירושלמי, שניהל את הפורום, את נחשון למפגש שאלות ותשובות עם גולשי הפורום. המפגש, שנועד במקור לעסוק בזיכרונות מוזיקליים ורדיופוניים משנות ה-90, הוביל להיכרות אישית ומקצועית בין השניים. בעקבותיו עלה הרעיון לשיתוף פעולה רדיופוני.
בתחילת ספטמבר 2008 הרעיון הזה החל לקרום עור וגידים. השניים יצרו סדרת תוכניות לילה כממלאי מקום של שדר שיצא לחופשה למשך שבוע. במהלך אותן תוכניות התגבש בהדרגה הקונספט שיהפוך בהמשך ל"קלאב 88".
הרעיון של ירושלמי מאחורי התוכנית התבסס על תוכניות ששודרו ברשת ג' באותו יום ושעה (23:00, ביום שישי), במהלך כל שנות ה-90. בתחילת העשור זאת היתה "איזה לילה" שהגיש איתן גור, בעריכת רז ניצן. אחר-כך "דאנס FM", שערך והגיש משה מורד ובשנים האחרונות של ג' - "DJ" בהגשת עופר נחשון.
הרעיון הדומה של כל התוכניות האלו היה לשמש כמעין פסקול ליציאה של סוף השבוע - רגע המעבר שבין הרדיו בבית או במכונית לבין הבר, המועדון או רחבת הריקודים.
"קלאב 88" היתה בדיוק הפסקול הזה ליציאה. היא שילבה דאנס חדש לצד קלאסיקות מועדונים, אירחה כמה מהדי.ג'ייז הבולטים בישראל, בהם עופר ניסים, איתי קלדרון וינון יהל, והעניקה למאזינים תחושה של שידור מתחנת רדיו אירופית יותר מאשר מתחנת רדיו ישראלית.
עבור רבים מהמאזינים הייתה "קלאב 88" המשך טבעי ל"קופסת הלהיטים" ולמצעדים הלועזיים של רשת ג', רק בגרסה של המאה ה-21. לצד להיטים חדשים ורמיקסים עדכניים, היא שמרה על האהבה הגדולה לפופ בריטי, לדאנס אירופי ולמוזיקה שהייתה מזוהה עם עופר נחשון לאורך הקריירה שלו.

התוכנית עלתה לאוויר ב-21 בנובמבר 2008, לאחר שהיא קיבלה אישור מהמנהל החדש של 88fm באותם ימים, יובל גנור.
בעת שידור התוכנית הראשונה הקשר לפורום שנות ה-80 וה-90 של תפוז היה חזק במיוחד - ולא במקרה. בשנים הראשונות של שנות ה-2000, לפני עידן פייסבוק והרשתות החברתיות, הפורומים המוזיקליים היו מוקד הפעילות המרכזי של חובבי המוזיקה ברשת. פורום שנות ה-80 וה-90 היה מהבולטים שבהם, בין היתר משום שמילא עבור רבים את החלל שנוצר לאחר סגירת השידורים הלועזיים של רשת ג' ב-1997. הוא הפך לקהילה פעילה ותוססת של חובבי פופ, דאנס ורדיו.
גם התוכנית עצמה נשענה בתחילה על אותה קהילה. חלק גדול מהשירים נבחרו על ידי חברי הפורום, שביקשו לשמוע את הקלאסיקות האהובות עליהם ויצרו בפועל תוכנית שנשמעה לעיתים כמו גרסת "מיטב קופסת הלהיטים".
למעשה, אפילו השם עדיין לא היה סגור. במהלך השידור פנה נחשון למאזינים וביקש מהם להציע שמות באמצעות הפורום. כחצי שעה לאחר תחילת התוכנית הוא הכריז כי נמצא שם: "המועדון". השם החזיק מעמד עד סוף אותו ערב בלבד. לקראת התוכנית הבאה הוחלט לבחור בשם אחר - "קלאב 88" - רעיון שהציע איש התקשורת, הדי.ג'יי וחובב הרדיו עומר מלכה.
ככל שחלפו השבועות, הלכה ופחתה התלות בקהילת הפורום, והתוכנית החלה לגבש לעצמה זהות עצמאית. בתוכנית הרביעית, ששודרה ב-12 בדצמבר 2008 ושהקלטתה שרדה, כבר ניתן היה לזהות בבירור את הנוסחה שתאפיין את "קלאב 88": שילוב של פופ עכשווי וקלאסיקות דאנס, הומור רדיופוני והרבה אהבה למוזיקה. באותה תוכנית התארח הטכנאי צביקה בשבקין בדמותה המיתולוגית של ז'ניה - הקשישה בעלת המבטא היידי-רוסי שהייתה מוכרת עוד מתוכניותיו של דידי הררי ברשת ג'. במהלך אותו ערב גם הוכרז כי בתוכנית הבאה יתארח הדי.ג'יי עופר ניסים לסט מיוחד בן שעתיים.

כמו רבות מהתוכניות שערך ירושלמי, גם "קלאב 88" התבססה על שילוב בין חדש לישן. לצד להיטי התקופה של אריק פרידז, ליידי גאגא ואחרים, נשמעו דרך קבע גם ג'ימי סאמרוויל, בננרמה, פט שופ בויז, אבבא, קיילי, אירייז'ר ואמנים נוספים שהיוו את הפסקול האישי של נחשון. התוכנית לא הבחינה בין "להיט חדש" לבין "קלאסיקה" - מבחינתה הכול היה חלק מאותה מסורת של פופ ודאנס איכותיים.
ירושלמי לא הסתפק בבחירת המוזיקה. מדי שבוע הוא היה מגיע לשידור מצויד בדפי מידע מפורטים על כל שיר ושיר: נתוני מצעדים, סיפורים על האמנים, אנקדוטות מהעיתונות הבריטית והאמריקאית ולעיתים גם רכילות עסיסית במיוחד. עופר נחשון השתמש בחומר הזה במהלך ההגשה, והתוצאה הייתה תוכנית שלא רק השמיעה מוזיקה אלא גם סיפרה את הסיפורים שמאחוריה. עבור המאזינים, "קלאב 88" הייתה לא פעם שיעור בפופ, בדאנס ובתרבות המוזיקלית של התקופה, לא פחות מאשר תוכנית רדיו.
ירושלמי זוכר את התקופה ההיא בעיקר דרך המוזיקה החדשה שנכנסה מדי שבוע לתוכנית. לדבריו, "היו לתוכנית מעריצים. איציק יושע נהנה מאוד משיר בערבית של מיריאם פארס שהפכנו ללהיט. עופר ממש אהב את זה." הוא מזכיר גם את Unidos Para La Musica של David Vendetta ו-Akram, שהזכיר תמיד לעופר את ג'ימי סאמרוויל, את Freemasons, שאקירה, ביונסה, Sash! ו-Faithless, ומסכם את רוח התקופה במשפט אחד: "כולם נשמעים נהדר עד היום. אין היום משהו כזה."

חוץ מנחשון וירושלמי, עוד אחד מהאנשים הבולטים בהקשר של התוכנית היה קובי מנורה, שהיה מעורב בהפקת התוכנית, בעריכתה ובהגשתה. מנורה הוא איש רדיו ועורך מוזיקלי ותיק, שלימים שימש כעורך, מגיש ומפיק ראשי בתחנות המוזיקה של כאן. מנורה נהג להחליף את נחשון בשידורים שבהם נעדר, ערך תוכניות עבורו ואף הגיש בעצמו כמה משידורי "קלאב 88". בנוסף, הוא היה אחראי להפקת אותות התוכנית, שקריין גיל קומר. מאזיני התוכנית הוותיקים אולי יזכרו גם את דמותה המסתורית של "שרה קאופמן" - שם בדוי שהעניק לו נחשון ואשר הפך עם הזמן לחלק מההומור הפנימי של התוכנית ואף זכה לפינה משלו.

אחד הרגעים הזכורים ביותר בתולדות "קלאב 88" התרחש ב-7 בפברואר 2009. באותו ערב פתח עופר נחשון את השידור עם Love Etc. של הפט שופ בויז, כשבוע לפני יציאתו הרשמית. שחר ירושלמי הצליח להשיג דרך המאזין חיים רוזנהאפט את השיר דרך אתר כלשהו באינטרנט, וכך הפך את נחשון, ככל הנראה, לשדרן הראשון בעולם שהשמיע אותו ברדיו. הסיפור לא נשאר בגבולות 88fm. דיווח על השידור המוקדם ממקור לא רשמי הגיע דרך פורום אינטרנטי לאנשי חברת התקליטים הבריטית Parlophone, שבה היו חתומים הפט שופ בויז. בחברה הבריטית לא אהבו את הרעיון שהסינגל החדש שלהם משודר לפני מועד ההפצה הרשמי, והלחץ הופנה אל הליקון, הנציגה הישראלית של החברה. באופן מעט משעשע, עופר ושחר שמרו על חזות תמימה, בעוד שרוב האש הופנתה דווקא אליי, למרות שלא היה לי שום קשר לפרשה. אבי מאור, שניהל באותה תקופה את המחלקה הבינלאומית בהליקון, התקשר אליי לשיחה לא פשוטה בנושא. הסכמתי איתו שמדובר במהלך בעייתי ושאין מקום להפצה פיראטית של חומרים שטרם יצאו באופן רשמי. בדיעבד, זה היה רגע קטן שממחיש את הטלטלה שחוללו האינטרנט והטכנולוגיות החדשות בתעשיית המוזיקה. בפעם הראשונה יכלו שדרנים ומאזינים להגיע לחומרים חדשים עוד לפני שהגיעו לחברות התקליטים המקומיות ולתחנות הרדיו בדרך המקובלת. היום, בעידן הסטרימינג, ההדלפות והרשתות החברתיות, הסיפור נשמע כמעט משעשע. בשנת 2009 הוא היה דרמטי מאוד, והמחיש כיצד האינטרנט החל לשנות את יחסי הכוחות בין תחנות הרדיו, המאזינים וחברות התקליטים.

"קלאב 88" הייתה גם אחת התוכניות הבודדות ברדיו הישראלי שנתנה מקום קבוע לתרבות הגייז הבינלאומית. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בתוכנית ששודרה ב-2 ביולי 2010, יום מצעד הגאווה. השעה הראשונה הוקדשה להמנוני גאווה קלאסיים של דיאנה רוס, דנה אינטרנשיונל, סופי אליס בקסטור, גלוריה גיינור, מארק אלמונד, עברי לידר ואחרים. השעה השנייה הוקדשה לסט מיוחד של הדי.ג'יי והמפיק הישראלי ינון יהל.

במרץ 2011 זכתה התוכנית לחשיפה תקשורתית בעקבות "פרשת דינג דונג". במהלך אחד השידורים השווה נחשון בין השיר הישראלי לאירוויזיון 2011, "Ding Dong" של דנה אינטרנשיונל, לבין שיר של ההרכב השוודי BWO, וטען בהומור שיש ביניהם דמיון בולט. הדברים צוטטו בכלי התקשורת, יצרו מיני שערורייה וקרב מתוקשר בין דנה לעופר.

קצת אחר-כך, ירושלמי החליט לעזוב את התוכנית. נחשון פנה לאהרון מזרחי, מאזין וחבר, וביקש המלצה על עורך מחליף. הוא הפנה אותו לשמעון אוחנה, אותו נחשון הכיר מהתקופה שזה ערך את המצעד הלועזי השבועי ברדיו ירושלים. המצעד ברדיו ירושלים נחשב בעיניי רבים לממשיכו של המצעד הלועזי ששודר ברשת ג' ומדי שנה - במצעד השנתי - אוחנה והמגיש אלעד עמדי אירחו את נחשון.

אוחנה מספר ש"כשדיברתי עם עופר על איך אני רוצה לערוך את התכנית, כי לטעמי היא היתה מבוססת על מוזיקה ישנה יותר מדי, עופר נתן לי יד חופשית. בגלל ההיכרות המוקדמת, נחשון גם ביקש ממני ליצור עבורו משהו שירגיש כמו תכנית מורחבת של קופסת הלהיטים, אבל שהיא נטו דאנס, וזה מה שעשיתי".
אוחנה מוסיף גם ש"החזרנו את משאל ה-נ' בדמות משאל ה-O". משאל הנ' היתה פינה שרצה בשנות התשעים בתוכנית קופסת הלהיטים ובה מאזינים בחרו בכל תוכנית את השיר החדש האהוב עליהם. תוצאות המשאל הובילו למיני מצעד בסוף כל תוכנית, בה הושמע השיר שזכה. המשאל היה סוג של אינדיקטור מוקדם לשירים עם פוטנציאל להפוך ללהיטים גדולים בהמשך. משאל הנ' נקרא כך בגלל שנ' היה האות הראשונה בשמות המשפחה של אדריכלי קופסת הלהיטים - העורך רז ניצן ועופר נחשון כמובן. המשאל החדש נקרא משאל ה-O, כקריצה לשם המקורי, בגלל ש-O היא האות הראשונה באנגלית ב-אוחנה וב-עופר.
חוץ ממשאל ה-O, אוחנה היה זה שהעלה את פינתו הקבועה של קובי מנורה, שנקראה פינתה של שרה קאופמן, שבה הוא בחר להיט דאנס מהניינטיז. "היה לנו צ'אט מאוד פעיל בעמוד של התכנית בפייסבוק", אוחנה מסכם.

בין התוכניות המיוחדות ששודרו במסגרת "קלאב 88" הייתה גם תוכנית שערכתי באופן חד-פעמי אני, אבי גולדברגר, בעזרתה של אישתי, אנדריאה סלצ'אן. התוכנית, שנשאה את הכותרת "רטרו קלאב 88" שודרה ב-9.12.2011, כששמעון אוחנה היה בחופשה. התוכנית הוקדשה כולה לסינגלי ויניל בפורמט 12 אינץ' וכללה גרסאות ארוכות ורמיקסים של אמנים כמו קאפלה, אירייז'ר, פרנקי גוז טו הוליווד ואחרים. בגלל הצורך בשימוש בפטיפונים, התוכנית שודרה מהאולפן של רשת ג' ולא מהאולפן של 88fm, ברחוב לאונרדו דה וינצ'י בתל אביב. האולפן של ג' היה משוכלל ומצוייד יותר. באולפן נכח גם קובי מנורה, שסייע לשידור. במהלך התוכנית עופר מספר שכולנו שותים שמפניה עם חתיכות זהב (!) לכבוד יום הולדתה של אנדריאה, שגם נכחה, כמובן. הוא תוהה האם כולנו נקבל הרעלת עופרת...

אבל לא הכל היה ורוד. הצלחתה של "קלאב 88" לא התקבלה בהתלהבות אצל כל מאזיני התחנה. באותן שנים התנהל סביב 88fm ויכוח סוער על זהותה המוזיקלית. קבוצת המאזינים "משמר 88", שקמה במחאה נגד השינויים שהנהיג מנהל התחנה יובל גנור, ראתה בתוכנית ובעופר נחשון סמל למעבר של התחנה לכיוון מיינסטרימי יותר. בעוד שחלק מהמאזינים נהנו מהפופ, הדאנס ותרבות המועדונים שהביאה התוכנית, אחרים ראו בהם התרחקות מהקו האלטרנטיבי והאקלקטי שאפיין את התחנה בעבר.
נחשון ממש נרדף על ידי אנשי "משמר 88", ומעבר להשמצות, בעיקר באינטרנט ובתקשורת, חיפשו אותו על כל פיפס שהוא אמר ועל כל אמירה שיכלה להתפס כלא הולמת, הוגשה כנגדו תלונה בהנהלת רשות השידור. "אנשים מבקשים את נפשי מהיום שהצטרפתי ל-fm88", נחשון סיפר בפברואר 2009 בראיון לאתר וואלה. "יש להם בעיה קשה לעכל אותי ואת נוכחותי ב-fm88, בפרט כשאני נמצא שם בשעות הפריים טיים במקום גל אפלרויט או יואב יפת, שאני מעריך מאוד את שניהם והם אנשי מוזיקה פר אקסלנס. אבל התחנה החליטה לעשות שינויים ויש אנשים רבים בחוץ שרוצים להתנגח בי בכל מחיר. מקומי שם ואף אחד אחר ייקח את המקום שלי".

אבל למרות כל אלו, "קלאב 88" לא זכתה רק לקהל מאזינים נאמן, אלא גם להערכה מצד אנשי רדיו אחרים. צחי אלבו, ששידר באותן שנים יחד עם יניב מורוזובסקי את "הדיסקוטק" בגלי צה"ל, נזכר כי נהג להאזין בקביעות לשעה הראשונה של התוכנית בדרך לשידוריו שלו. לדבריו, בין שתי התוכניות שררו יחסי פרגון הדדיים, שכללו אזכורים ומחמאות בשידור. אלבו גם מספר כי באחד מימי השישי שבהם לא שידרו בגלי צה"ל, הגיעו הוא ומורוזובסקי לביקור באולפני 88fm, שם פגש לראשונה את עופר נחשון, שהיה לדבריו אחד מגיבורי ילדותו.
אלבו, יש לציין, גם התארח פעם לסט בתוכנית.

כמו לא מעט תוכניות רדיו טובות, גם "קלאב 88" נעלמה מלוח השידורים, אבל גם זה לווה בלא מעט רעש. יובל גנור החליט להתחיל באביב 2012 להכיל סוג של פלייליסט, סטייל גלגלצ, בתחנה. הקונספט היה שבכל שעה חלק מהשירים יהיו חייבים להבחר מתוך מאגר שירים שנקבע מראש. נחשון זעם על ההחלטה והפסיק לשדר גם את "קלאב 88" וגם את הגרסה העדכנית של "קופסת הלהיטים", ששודרה מדי יום בצהריים.
התוכנית האחרונה שודרה ב-30.3.2012, בספיישל מיוחד של ארבע שעות, מ-21:00 עד 1:00 בלילה. לצורך כך, משה מורד "ויתר" על השעתיים שהוא הגיש מדי שישי בין 21:00 ל-23:00 של מוזיקת עולם. התוכנית עצמה התחלקה לשתיים, כשאת השעתיים הראשונות שלה ערך העורך המקורי של התוכנית, שחר ירושלמי ואת השעתיים המאוחרות ערך שמעון אוחנה.

כיום, יותר מעשור לאחר סיומה, ההקלטות ששרדו מהתוכנית מהוות תיעוד נדיר של תקופה שבה פופ, דאנס, אירוויזיון ותרבות מועדונים מצאו לעצמם בית מפתיע בתחנה המזוהה יותר מכל עם אלטרנטיבה מוזיקלית. עבור חובבי רדיו ופופ ישראלי, "קלאב 88" נותרה זיכרון של תקופה שבה הרדיו עדיין ידע להפתיע.
שעתיים בכל יום שישי שבהן 88fm נשמעה קצת כמו לונדון, מנצ'סטר או איביזה.

הנה קישורים להאזנה לכמה תוכניות, באדיבות יעקב אשכנזי שהקליט ושמר אותן כל השנים:
תוכנית הבכורה (באדיבות שמעון אוחנה)
התוכנית המוקדמת מ-12-12-08
תוכנית מ-2-1-09
תוכנית מ-17-1-09
תוכנית מ-30-1-09
התוכנית בה הושמע השיר של הפט שופ בויז ויצרה שערוריה
תוכנית מ-25-9-09 עם מלא בננרמה
התוכנית לחודש הגאווה עם סט של ינון יהל
התוכנית הראשונה בעריכת שמעון אוחנה
רטרו קלאב 88 - ספיישל מתקליטי 12 אינץ' (באדיבות קובי מנורה)
תוכנית הפרידה של קלאב 88 (באדיבות קובי מנורה)

חולצה של היטמן

 דרך חברתי הטובה רונית גופין גיליתי הסופ"ש שהיו חולצות של היטמן, שיצאו כדי לקדם את פרק מס' 9 של הסדרה. הפרק הזה יצא ממש לפני הגביע העולמי בכדורגל שנערך בצרפת, ב-1998. האוסף כלל עיצוב ברוח הכדורגל, עם דגלי המדינות המשתתפות וגם כדורגל שכיכב בכמה מקומות. האוסף גם כלל כמה קטעי/שירי כדורגל כמו הקטע "Carnaval De Paris" של דריו ג'י ו-"La Copa De La Vida" של האואנה.

בהתאם, גם החולצה עוצבה ברוח חולצת כדורגל, עם לוק ספורטיבי וצבעים ברזילאים משהו. הלוגו של היטמן מופיע מקדימה כמו סמל של קבוצת כדורגל ומאחורה, מס' הספרה של הפרק, 9, מופיע כאילו הוא מספר של שחקן כדורגל ו"היטמן" כאילו זה שם השחקן. מתחת למספר יש סלוגן: "אוסף השנה שמטריף את המדינה!" וגם לוגו קטן של חברת הד-ארצי, שהיתה אחראית על כל הדבר היפה הזה. מאוד קול.

אני מעריך שכל היוזמה זאת היתה של רן עצמון, האיש שערך את כל ההיטמנים בניינטיז וידוע כחובב כדורגל.

חשוב לציין שהחולצה הזאת לא יצאה למכירה מסחרית. היא ניתנה לכל מני אנשי תקשורת ותעשייה, ככלי שיווק לקידום האוסף. 

הפרונט של החולצה

אחורי החולצה

עטיפת האוסף היטמן 9

המודעות של "טופ פופ" ב-"ראש 1", 1988 עד 1993

 מרגע יסוד מגזין הנוער ראש 1, מבית ידיעות אחרונות, באפריל 1988, חברות התקליטים השונות מצאו בו בית חדש לפרסום אלבומיהם. החברות פונוקול והליקון פרסמו שם, בשנים הראשונות לעיתון, כמעט כל אלבום שהן הוציאו. ולא רק הן, גם NMC הרבו לפרסם שם ואפילו הד ארצי, מדי פעם.

די במקביל להקמת העיתון, שהתחרה במעריב לנוער הותיק, נולדה גם סדרת האוספים הארוכה בישראל, סדרת "טופ פופ" של חברת פונוקול. "טופ פופ" כמובן, היא סדרה חשובה מאוד בהיסטוריית האוספים. הסדרה הראשונה שיצאה על גבי דיסקים וגם סדרה שליוותה את כל השינויים בעולם המוזיקה בעשור של 88 עד 97'. 

בפונוקול אהבו את הקו הצעיר והחדש של "ראש 1" ומתחילת דרכו - פרסמו שם את סדרת "טופ פופ". פונוקול קנו מודעות, בדרך כלל בשחור לבן או בשחור-לבן-אדום (מודעות לא צבעוניות היו זולות יותר), לכל הפרקים משנת 88' עד תחילת 91'. אחרי זה הפרסום הפך להיות יותר נדיר, כשבשנת 93' אספתי שלוש מודעות של הסדרה. 

בדרך גם היו מודעות מיוחדות יותר. לקראת החגים של שנת 88' פורסמה מודעה של האלבומים הבולטים של פונוקול, ביניהם הטופ פופים. בסוף 88', כשהלהיטים של פונוקול ככבו בראש המצעדים השנתיים של רשת ג' וגלי צהל - פורסמה מודעת "טפיחה על השכם" של עצמם, כדי להשוויץ בזה שלהיטים מ"טופ פופ" הם הלהיטים הבולטים של השנה. 

לפניכם כל המודעות שאספתי מהשנים 1988 עד 1993. יתכן שהיו מודעות גם אחרי כן, אבל לי אין תיעוד.

המודעה הראשונה לטופ פופ בראש 1

מודעה לאוסף "היט דה ביט", היחידה כאן שלא מראש 1, היא לקוחה מ"להיטון"

מודעת סטריפ לאוסף היט ד'ה ביט, אוסף שנחשב מהסדרה, למרות שיש לו שם שונה

מודעה לאוסף הראשון שיצא על גבי CD בארץ

מודעה של מיטב הדיסקים של פונוקול, שיצאה לחגי תשרי, 88'

טפיחה על השכם עצמית של פונוקול מסוף 88'

מודעת סטריפ ראשונה לטופ פופ 89 הראשון

מודעת סטריפ שניה לטופ פופ 89 הראשון

מודעה באדום-לבן-שחור לטופ פופ 89' חלק 2

מודעת סטריפ לטופ פופ 89 חלק 2

מודעה לדיסק השני שיצא בסדרת טופ פופ

מודעה לטופ פופ 89 חלק 3. המודעות בשחור לבן היו זולות יותר מהצבעוניות

מודעת סטריפ לחלק 2 משנת 89

מודעה יפה לדיסק השלישי שיצא לסדרה. שני הראשונים גם מופיעים בפרסומת

מודעה שקשה לקרוא לחלק 4 משנת 89

מודעה כפולה. גם לחלק 5 של שנת 89 וגם לכך שחלק 4 יצא על דיסק

מודעה לחלק הראשון של שנת 90'. החלק הראשון שיצא בזמן אמת על שלושה פורמטים

מודעה לחלק 2 משנת 90'

מודעה לחלק 3 משנת 90. ניתן ללמוד שבקלטת יש בונוסים ושה-CD עוד לא יצא

מודעה לחלק 4 שמבטיחה שבעתיד יצא גם דיסק. לא ברור אם הוא קיים

מודעה לחלק 5 משנת 90

מודעה לחלק 6 משנת 90, שמלמדת שהפרק לא יצא על דיסק

חלק 1 משנת 91. אחרי המודעה הזאת נקטע הרצף של לפרסם כל פרק

מודעה קשה לקריאה לחלק 3 משנת 91'

אחרי הפסקה של למעלה משנה, חזרו לפרסם, עם פרק 2 של שנת 93', כולל מסיבה!

עוד מסיבה, עם חלק 3 של שנת 93'

האחרונה בסרייה - חלק 1 לשנת 94', מודעה מסוף שנת 93'