גלעד בן ש״ך: האיש שעיצב את רשת ג'

פרידה מגלעד בן ש"ך, 1941-2026 

גלעד בן ש"ך באולפן קול ישראל בירושלים. סריקה של צילום אהרן צוקרמן מתוך גיליון של ידיעות אחרונות

לפני ארבעה חודשים ישבתי, לרגל חגיגות ה-50 להקמת רשת ג׳, באולפן התחנה עם העורכת-מגישה מיה דרוקמן והבאתי את הזווית האישית שלי על הקשר עם ג'. סיפרתי על הזיכרון המוקדם ביותר שלי מהתחנה, מתחילת שנות השמונים.
אני מדבר על ימי שבת, בעשר בבוקר. אלו היו זמנים שבהם לא היו שידורים בטלוויזיה בשעה הזאת והבידור היחיד שהיה אפשר לקבל היה מהרדיו. כך היינו, כל המשפחה, יושבים במטבח ומאזינים ל״על בטוח״, תוכניתו של גלעד בן ש״ך.
״על בטוח״ הייתה תוכנית פופ יצירתית ומטורפת. בזמן שהפופ הלועזי נשלט בעיקר בידי אמנים דוברי אנגלית מבריטניה ומארצות הברית, ״על בטוח״ הסתכלה גם על שאר הגלובוס. היא הביאה להיטי דיסקו ושירים שמחים מכל השפות ומכל העולם. סמבה, לאטיני, שאנסונים, אירוויזיונים ומה לא. התוכנית הייתה מראה לעולם תרבותי רחב מאוד, והיא זכתה להצלחה פסיכית.
בדיסק מחווה לתוכנית שיצא בחברת הליקון בשנת 2000, סיפר העורך אלי לפיד בטקסט המצורף לאוסף כי התוכנית הייתה הפופולרית ביותר ברשת ג׳ משנת 1978 ולאורך שנות השמונים, ושבשיאה האזינה לה כמחצית מאוכלוסיית המדינה.
בגלל ההצלחה שלה, ״על בטוח״ השפיעה על סדר היום המוזיקלי, והכניסה לקהל הישראלי מוזיקה שאולי לא היה פוגש במקום אחר.
בסוף שנות השמונים, למשל, שניים מהלהיטים המזוהים מאוד עם הקו של ״על בטוח״ הגיעו למקומות הראשונים במצעד השנתי של רשת ג׳: ״יקה יקה״ של מורי קאנטה ב-1988 ו״למבדה״ של קאומה ב-1989. הבחירה בשירים האלה מספרת משהו על הטעם המוזיקלי שרשת ג׳ הצליחה להפוך למיינסטרים.
האיש שעמד מאחורי התוכנית היה, כאמור, גלעד בן ש״ך, שהלך השבוע לעולמו בגיל 85.

הדרך של בן ש״ך לרשת ג׳ הייתה רחוקה מלהיות שגרתית. הוא נולד בגדרה ובצעירותו שירת שבע שנים כשוטר בדרום הארץ. במקביל טיפח אהבה גדולה למוזיקה ולכתיבת פזמונים, תחביב שהפך בהדרגה לעיסוק של ממש כאשר שירים שכתב הוקלטו בידי אמנים כמו רן אלירן ואילן ואילנית.
בסוף שנות השישים פגש באוניברסיטה העברית את עורכות המוזיקה של קול ישראל, יהודית רודד וציפי מייזל. הן זיהו את הכישרון וההתלהבות שלו והציעו לו להצטרף לרדיו. משם החל מסלול התקדמות מהיר במיוחד. בתחילת דרכו ערך תוכניות שירים, שעשועונים ותוכניות בידור שונות, בין היתר עם הגשש החיוור, ובהדרגה הפך לאחד האנשים המשפיעים ביותר בחטיבת הבידור של קול ישראל.
אבל מה שהבדיל את בן ש״ך מרבים מבני דורו ברדיו לא היה רק הידע המוזיקלי שלו. הוא הגיע ממקום אחר. הוא לא היה בוגר גלי צה״ל ולא צמח מתוך האליטה התקשורתית של התקופה. הוא הגיע מהפריפריה, עם רקע של שבע שנות שירות במשטרה ועם היכרות בלתי אמצעית עם הקהל הרחב.
נדמה שהרקע הזה השפיע גם על תפיסת העולם הרדיופונית שלו. בן ש״ך ראה ברדיו קודם כל מדיום עממי. לא מועדון סגור למביני עניין, אלא כלי בידור שאמור לדבר אל מיליוני אנשים. הוא לא פחד מפופ, לא חשש ממוזיקה מזרחית, משנסונים צרפתיים או מלהיטי דיסקו קלילים. להפך. הוא האמין שאם אנשים אוהבים מוזיקה מסוימת, הרדיו צריך לדעת לתת לה מקום. במידה רבה, זאת הייתה הפילוסופיה שעליה נבנתה רשת ג׳ של שנות השבעים והשמונים - והסיבה לכך שכל כך הרבה מהתוכניות שהוא יצר הפכו להצלחות ענק.
כשרשת ג' הוקמה ביוני 1976, בן ש"ך מונה באופן טבעי למנהלה הראשון, תחת מנהלת תוכניות הבידור דרורה בן אב"י. בשנות השמונים בן ש"ך מונה לאותו תפקיד אותו מלאה בן אב"י, תפקיד שבו החזיק במשך שש שנים, עד שהוחלף בסוף 1989 ביואל רקם.
ומהתפקיד הזה, במשך 13 שנים ההשפעה של בן ש״ך על תרבות הרדיו הישראלית ועל מה ששמענו וגדלנו עליו הייתה עצומה.

גלעד בן ש"ך ודרורה בן אב"י (מתוך הפייסבוק של מנחם גרנית)

כשהגעתי לעבוד ברשת ג׳ בתחילת שנות התשעים, בן ש״ך כבר היה אחרי כל זה. למרות שהוא היה סוג של אליל עבורי, זה שיצר את ג׳ המיתולוגית, השיחות בינינו היו מעטות. הוא ישב עם דליה הלר במשרד קטן בקצה מסדרון עורכי המוזיקה, מאחורי שתי דלתות אחרי השירותים. בבקרים היה מגיע לערוך את התוכניות שלו, בעיקר נוסטלגיה, וכמעט שלא בלט בנוף. כמי שהגיע אז לתחנה כנער צעיר, היה לי קשה לחבר בין האיש השקט הזה לבין האגדה שעליה גדלתי.

בן ש"ך במשרדו בהלני המלכה 7 (מתוך הפייסבוק של מנחם גרנית)

שמעתי דיבורים. שהוא נפגע מכך שהוחלף מתפקידו בשנת 1989 ומאותו רגע הרגיש מסורס. אני לא יודע מה בדיוק הייתה האמת, ואף פעם לא בחשתי בפוליטיקות של רשות השידור.

עם מותו, פורסם בעיקר עד כמה הייתה התרומה של בן ש״ך לזמר העברי משמעותית. ככותב לזמרות שונות, משרל'ה שרון ועד דנה אינטרנשיונל, ככותב פתיחים לתוכניות רדיו (זכורים בעיקר אלו של "30 בצל", "שוקו חם" וכמובן "על בטוח"), כמנהל פרויקטים של מוזיקה ישראלית ברדיו. אפילו, כך התגלה בראיון משנות השמונים שקובי מנורה העלה ליוטיוב, הרעיון להפוך את ג׳ לתחנה של מוזיקה עברית בלבד היה סוג של חזון שלו.  כל זה מרשים.
אבל מבחינתי, הפעילות היותר מרשימה והיותר מיוחדת של בן ש״ך הייתה, דרך ניהולה של רשת ג', בעיצוב הרדיו ובאופן שבו הוא נשמע בשנות השבעים והשמונים.
בן ש"ך הוא זה שהביא אנשים כמו טוני פיין לתחנה, בסוף שנות ה-70 והוא התגאה בכך שבזכות הקשרים של פיין הגיעה רשת ג׳ אל הלהיטים החדשים ביותר בעולם כמעט מיד. בראיון לרגל יום הולדתה הרביעי של התחנה, ב-1980, סיפר בן ש״ך שטוני פיין קיבל את התקליטים החדשים שיצאו בלונדון יומיים בלבד אחרי יציאתם שם. זו לא הייתה רק טכניקה של השגת תקליטים. זו הייתה תפיסת עולם: רשת ג׳ אמורה להיות מחוברת למה שקורה בעולם. והיא באמת הייתה מחוברת.
סיפורים מעניינים שגיליתי בפייסבוק של העורך מנחם גרנית, ממחישים את הדרכים של בן ש"ך ליצירת הרדיו האדיר שרשת ג' היתה. גרנית מספר, לדוגמה, על כל שהוא ובן ש״ך נסעו בשנות ה-70 לסיור מקצועי בתחנות רדיו באירופה, כולל ב-BBC, רדיו לוקסמבורג, Capital Radio בלונדון ו-RTL בפריז. כשאלביס פרסלי מת, מספר גרנית בפוסט אחר, הוא התקשר אליו ואמר לו: ״מנחם, חייבים לשנות את לוח השידורים - המלך מת!״. אחר כך דאג שכל תקליטי אלביס בספריית קול ישראל בירושלים יובאו לתחנה, ומתוכם נבנה משדר מיוחד של שעות על גבי שעות.
זה בן ש״ך שאני פחות רואה בהספדים עליו. לא רק האיש שכתב שירים בעברית, אלא האיש שחשב על רדיו. על קהל. על מוזיקה. על מה אנשים רוצים לשמוע ומה הם עדיין לא יודעים שהם רוצים לשמוע. הוא בנה ג׳ שסבבה סביב כוכבים, שעשועונים ופרויקטים, אבל גם סביב תפיסה שלפיה תחנת מוזיקה לא חייבת להחליט מראש איזה סוג של מוזיקה היא.
דוגמה מצוינת לכך הייתה שמעון פרנס. בסוף שנות השבעים, בתקופה שבה הופעל לחץ לפתוח את קול ישראל גם למוזיקה הים-תיכונית הישראלית, בן ש״ך הציע לשמעון פרנס לא להסתפק רק במוזיקה המזרחית הישראלית. הוא הרחיב את הרעיון למוזיקה מכל אגן הים התיכון - ישראלית, יוונית, טורקית, ספרדית ואיטלקית - וכך נולדה ״אגן הים התיכון", תוכנית שרצה עד היום. התוכנית הפכה במהירות ללהיט. זאת היתה גאונות של בן ש"ך, שבאמצעות חיבורה של המוזיקה המזרחית עם מוזיקה שנוצרה בחו"ל, הוא נתן לה את חותמת הליגיטימיות לה היא היה זקוקה מהמאזינים והממסד. בכך הוא לא רק פתח את הדלת למוזיקה מזרחית. הוא חיבר אותה לתפיסה רחבה יותר של מוזיקה ים-תיכונית, והפך את מה שכונה אז ״מוזיקת קסטות״ לחלק מהרדיו המיינסטרימי.
הקו שחיבר את כל העשייה שלו היה סירוב לקבל היררכיות מוזיקליות. מבחינתו, אם אנשים אהבו משהו - הוא היה ראוי להישמע ברדיו.
הוא טיפח גם שדרנים כמו יקיר אביב, שהפך באמצע שנות השמונים לאחד הקולות הבולטים והפרועים של רשת ג׳, ובהמשך טיפח את יוסי סיאס, שהביא לרדיו סגנון אחר של בידור - איש מזרחי שפונה לקהל רחב, מקריא מכתבים, מדבר עם מאזינים ומכניס את החיים שלהם לתוך השידור.
ב-1988, כשבן ש״ך ביקש לרענן את שורות עורכי המוזיקה, הוא זיהה את "הטוני פיין הבא" - רז ניצן הצעיר, שחיבר את התחנה מחדש למתרחש בעולם. זו אולי הייתה אחת הפעולות המשמעותיות האחרונות שלו כמנהל, אבל היא עתידה הייתה לקבוע במידה רבה איך רשת ג׳ תישמע גם אחרי שיפסיק לנהל אותה, בשנות התשעים.
ובדרך, צריך לציין, היו גם עשרות אוספים ופרויקטים, בשיתוף רשת ג׳, קול ישראל וחברות התקליטים בארץ, שהפכו את המוזיקה ששודרה ברדיו למוצר שהגיע הביתה. כל זה יצר תחנה שהייתה, במובן מסוים, הכול. פופ ישראלי לצד פופ לועזי. מוזיקה מזרחית לצד מוזיקה לטינית. מוזיקת עולם לצד מוזיקה אמריקאית ובריטית. ישן ליד חדש. כוכבים, שעשועונים, מצעדים ותוכניות אישיות. וזה בדיוק היה גם הכוח שלה וגם החולשה שלה. כי רשת ג׳ של בן ש״ך הייתה הצלחה, וההצלחה הזאת גררה איתה ביקורת.

ב-1986, כשג׳ חגגה עשור, פרסם גל אוחובסקי בעיתון ״העיר״ כתבה חריפה מאוד על התחנה ועל ניהולה. אוחובסקי הציג תחנה שמנסה כל הזמן לנחש מה ״ההמונים״ רוצים, ומדלגת בין שירים מזרחיים, שמאלץ, מוזיקה איטלקית, צרפתית ופופ. הוא גם ביקר את הפער בין התחנה לבין מוזיקת הפופ העדכנית בעולם, ואת העובדה שעורכים צעירים יותר נאלצו להיאבק כדי להכניס אליה מוזיקה חדשה.
בן ש״ך, מצדו, הגן על הקו הזה. מבחינתו, רשת ג׳ הייתה צריכה לפנות לקהלים רבים, ולא להפוך לתחנת נישה של סוג מוזיקה אחד.
וזה אולי לב העניין. הוויכוח לא היה רק איזה שיר לשדר. הוויכוח היה מהו בכלל רדיו פופולרי. האם תחנת רדיו צריכה לחנך את הקהל ולהביא לו את מה שנחשב חדש, איכותי ומתוחכם - או לשדר לו את מה שהוא אוהב, גם אם מדובר בשיר דיסקו קליל, להיט יווני, שנסון צרפתי או שיר מזרחי? בן ש״ך בחר באפשרות השנייה, אבל עשה את זה בצורה רחבה מאוד. הוא לא בנה תחנת ״מזרחית״, לא תחנת ״פופ״ ולא תחנת ״מוזיקה עברית״. הוא בנה תחנה שבה כל הדברים האלה יכולים לחיות זה לצד זה.

בסוף 1989 הסתיימה התקופה הזאת מבחינתו כמנהל. ועדת המכרזים של רשות השידור בחרה ביואל רקם להחליף אותו כמנהל חטיבת התוכניות הקלות. החחלטה הזאת היתה כואבת עבור בן ש"ך, שהרגיש שהיא אינה צודקת, בעיקר בגלל שתחתו רשת ג' היתה להצלחה מסחררת, כפי שהכתבה הבאה מסוף תקופתו כמנהל מעידה. 

כתבה מידיעות אחרונות, 3.9.1989. מהדברים האחרונים שבן ש"ך ארגן כמנהל רשת ג

 אבל בן ש״ך לא נעלם. למרות שהודח מתפקיד הניהול, בן ש״ך נשאר אחת הדמויות המשפיעות ברשת ג׳, לפחות בתחילת העשור. בשנת 1990 הוא ושותפתו הוותיקה דליה הלר הופקדו על אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר בתולדות התחנה.
שנה קודם לכן שידרה גלי צה״ל את אחד ממשדרי הרדיו הזכורים ביותר בישראל - "מצעד העשור", בעריכת אלדד קובלנץ. הציבור התבקש לבחור את שירי שנות השמונים האהובים עליו, והתוצאה הייתה משדר ענק שנמשך יום שלם, כששעת הסיום שלו אף שודרה במקביל בערוץ 2 הצעיר. ההצלחה הייתה עצומה, והמצעד הפך לאירוע תרבותי של ממש.
מעבר להצלחה עצמה, "מצעד העשור" סימן שינוי במאזן הכוחות של הרדיו המוזיקלי בישראל. במשך שנים נחשבה רשת ג׳ לסמכות המרכזית בכל הקשור למוזיקה לועזית, אך המשדר של גלי צה״ל הוכיח שגם לתחנה הצבאית יש יכולת לקבוע סדר יום מוזיקלי ולהפוך לאירוע לאומי.
ברשת ג׳ חיפשו תשובה הולמת. אם גלי צה״ל סיכמה עשור אחד, ברשת ג׳ החליטו ללכת רחוק יותר. כך נולד "מצעד המצעדים" - פרויקט שערכו בן ש״ך והלר, ובו התבקשו המאזינים לבחור את השירים הגדולים ביותר מחמישים שנות מוזיקה פופולרית, מ-1940 ועד 1990. 

את ההשראה לבניית הפרוייקט בן ש"ך והלר קיבלו מפרוייקט סופר-מצליח שהם קיימו רק שנתיים קודם בתחנה, מצעד הפזמונים העבריים הגדול מ-40 שנות קיום המדינה (48' עד 88'), כפי שמספרת הכתבה הבאה מדיעות אחרונות.

ידיעות אחרונות, 7.12.1987

כמו במצעד העברי מ-1988, גם במצעד המצעד מ-1990 - התחנה השמיעה, במשך חודשים, שירים מכל התקופות והזמינה את הציבור לדרג אותם. כמו המצעד מ-88', גם זה מ-90' הפך לאחד המיזמים הגדולים בתולדותיה.
התוצאה הסופית ב"מצעד המצעדים" הייתה מפתיעה. בעוד שב"מצעד העשור" של גלי צה״ל זכו פינק פלויד, הרכב רוק לבן שנחשב לחלק מהקונצנזוס "האיכותי", ברשת ג׳ הגיע למקום הראשון דווקא "למבדה" של קאומה, שיר ריקודים קליל ואחד הקטעים החדשים ביותר שהופיעו ברשימת המועמדים.
הבחירה עוררה סערה. בדיעבד קל להבין עד כמה הייתה קשורה לרגע שבו נערך המצעד. "למבדה" הייתה אז להיט ענק, והזיכרון שלה היה טרי בהרבה מזה של הקלסיקות שהתמודדו מולה. אבל דווקא משום כך היא חשפה משהו עמוק יותר: לא את הקאנון המוזיקלי של חמישים השנים הקודמות, אלא את טעמו האמיתי של קהל המאזינים באותו רגע.
מגיש המצעד, דן כנר, נשמע כמעט מתנצל כשהגיע לרגע ההכרעה. באופן חריג הוא אף חשף מראש את נתוני ההצבעה, אולי כדי להבהיר שמדובר בבחירה חד-משמעית של הקהל. לדבריו, כל שלוש קבוצות הגיל שנבדקו דירגו את "למבדה" במקום הראשון. השיר צבר 9,616 נקודות - 2,199 יותר מ-"Yesterday" של הביטלס, שהסתפק במקום השני. בסך הכול השתתפו במצעד כ-26 אלף מדרגים.
וכשבא להכריז על הזוכה, אמר כנר: "מכיוון שכולם בחרו את השיר במקום הראשון, אז כולם כבר יודעים. הרי כל אחד מכם כנראה בחר את זה במקום הראשון. ואם אתם יודעים - זה לא סוד".
דליה הלר סיפרה מאוחר יותר שהיא ובן ש״ך אף התלבטו אם לשנות את התוצאות כדי ליצור מצעד "מאוזן" יותר, אך לבסוף החליטו להיצמד להצבעת המאזינים. בדיעבד, קשה לחשוב על החלטה שמייצגת טוב יותר את תפיסת העולם של בן ש״ך. הקהל של רשת ג׳ לא תמיד אהב את מה שמבקרי המוזיקה חשבו שהוא אמור לאהוב. הוא אהב את מה שאהב - ובן ש״ך, לטוב ולרע, האמין שזו בדיוק הסיבה להקשיב לו.
וזה בדיוק היה הקונפליקט האמיתי שרשת ג׳ נאלצה להתמודד איתו באותה תקופה. מי זאת התחנה הזאת? תחנת רוק? תחנת פופ? תחנה עברית? תחנה לנוער? תחנה למשפחה? תחנת נוסטלגיה? תחנה של מוזיקה מזרחית? תחנה של להיטים מכל העולם? התשובה הייתה, במידה רבה: כן. רשת ג׳ הייתה הכול.
וזה היה גם היופי שלה וגם הבעיה שלה. ככל שהניינטיז התקדמו, עולם הרדיו השתנה. הקהל התחלק יותר ויותר לקהלים מוגדרים, והרעיון של תחנה אחת שמנסה לדבר אל כולם הפך לפחות ופחות טבעי.
בסופו של דבר נוצרו בישראל תחנות שפנו לקהלים מאוד מסוימים. המוזיקה המזרחית קיבלה את הבמה שלה, הרדיו החדשותי קיבל את הקהל שלו, וגלגלצ בנתה מודל אחר של רדיו, הרבה יותר הומוגני וממוקד.
דווקא הקהל המרכזי של רשת ג׳ של שנות השמונים - בני נוער ומבוגרים צעירים שחיפשו פופ עדכני - מצא את עצמו בסופו של דבר בלי תחנה שהייתה ממש שלו. אבל זה כבר סיפור אחר.

גלעד בן ש"ך מימין, עם הגשש החיוור, דידי הררי המגיש מקדימה, ועדי נווה הטכנאי ודליה הלר, העורכת השותפה באולפן של רשת ג' בירושלים. סריקה של צילום מכתבה שנעשתה בידיעות אחרונות, לכבוד פרוייקט מיוחד שנעשה ברשת ג' על הגשש החיוור, בשנת 1992

בן ש״ך עצמו המשיך לערוך תוכניות עד פרישתו מהרדיו בשנות האלפיים. את ״על בטוח״ ערך עד 1992, אז ירדה התוכנית מלוח השידורים. אבל במובן מסוים, הרוח שלה לא נעלמה. היא המשיכה לחיות בתוכנית שהפכה בשנות התשעים לדגל החדש של רשת ג׳ - ״קופסת הלהיטים״.
כמו ״על בטוח״ לפניה, גם ״קופסת הלהיטים״ הסתכלה מעבר לציר האנגלו-אמריקאי והפנתה את הזרקור לפופ ולדאנס שהגיעו משאר העולם, בעיקר מאירופה. תחת שרביטם של העורך רז ניצן והמגיש עופר נחשון, הפכו בישראל לכוכבים אמנים שבדים כמו אייס אוף בייס וארמי אוף לאברס, גרמנים כמו U96 וקאלצ'ר ביט, בלגים כמו 2 אנלימיטד, איטלקים כמו קאפלה וספרדים כמו צ'ימו באיו. כולם הגיעו לפסגת המצעדים בארץ, וכולם המחישו שהפופ העולמי גדול ומגוון הרבה יותר מהמרחב האנגלי-אמריקאי שאליו נהוג היה לצמצם אותו.
במובן הזה, גם אם בן ש״ך כבר לא ניהל את התחנה, אפשר היה עדיין לשמוע ברשת ג׳ של שנות התשעים את תפיסת העולם שהוא עזר לעצב: סקרנות מוזיקלית, פתיחות להשפעות מבחוץ, ואמונה שלהיט טוב יכול להגיע מכל מקום בעולם.

בן ש"ך עצמו המשיך להיות מעורב בפרויקטים ובאוספים, שזכו להצלחה מסחרית מרשימה. בין האוספים שהוא ערך היו האוסף הרוסי - ״תחת שמי מוסקבה״, האוסף הנוסטלגים "רגעי קסם" וסדרת אוספי "אדום עתיק" וגם כמה אוספים צרפתים.
כשאני מסתכל היום על ההספדים שנכתבו עליו, אני מרגיש שחלק חשוב מהסיפור שלו נשאר בחוץ. אין ספק שהתרומה שלו לזמר העברי הייתה גדולה. אין ספק שהוא כתב, ערך, הפיק וניהל פרויקטים שהשאירו חותם. אבל התרומה של בן ש״ך לרדיו היתה, מבחינתי, הדבר הגדול ביותר שהוא עשה ואני רואה בו כאחד הגדולים של הרדיו הישראלי. באותו מקום ששמים אנשים כמו אייבי נתן, שהקים את קול השלום או אלדד קובלנץ, שהקים את גלגלצ.
הוא היה אחד האנשים שעיצבו את הצליל של הרדיו הישראלי בשנות השבעים והשמונים. הוא עזר להחליט לא רק אילו שירים ייכנסו לרשת ג׳, אלא מה בכלל יכול להיחשב מוזיקה פופולרית בישראל.
הוא הבין שפופ לא חייב להיות רק אנגלי. שמוזיקה מזרחית יכולה להיות חלק מהמיינסטרים. שלהיט יווני או איטלקי יכול לשבת באותה תחנה לצד הביטלס. שאפשר להשמיע מוזיקה חדשה לצד נוסטלגיה, מוזיקה ים-תיכונית לצד פופ בריטי, ושעשועון לצד מצעד.
החזון הזה נעלם בסופו של דבר מהרדיו הישראלי, אבל בשבילי הוא נשאר קיים בזיכרון של שבת בבוקר, במטבח, עם כל המשפחה, כשהרדיו היה הבידור היחיד שהיה.
אז עוד לא ידעתי מי זה גלעד בן ש״ך. לא ידעתי מי ערך את התוכנית, מי החליט איזה שיר ייכנס ואיזה לא, ומי עמד מאחורי התחנה שנשמעה לי אז כאילו היא פשוט קיימת מאז ומתמיד.
רק הרבה שנים אחר כך, כשכבר ישבתי בעצמי במסדרון של רשת ג׳, הבנתי מי ישב מאחורי הקלעים של הרדיו שעליו גדלתי.

אלבום הפלטינה שהוענק לבן ש"ך על מכירות של האוסף מצעד המצעדים

אוספים שגלעד בן ש"ך היה מעורב בעשייתם ושסוקרו באתר:
הגדולים של גימל (1985)

צפיחית בדבש (1986)
בחזרה לאושר (1987)
שבעים מי יודע (1988)
יוסי סיאס - אהבה יומיומית (1989)
תחת שמי מוסקבה (1990)
רשת ג' מציגה: מצעד המצעדים 1940-1990 (1991)
זה חוזר - להיטי שנות ה-70 (1993)
תחת שמי פריס (1995)
אדום עתיק - הכוכבים הגדולים (1996)
אדום עתיק - תור הזהב של להקות הקצב (1996)

האזנה:
ליקוטים ממצעד המצעדים
על בטוח בספיישל אירוויזיונים

רשת ג' מגישה: מצעד המצעדים 1990-1940

שם האוסף: רשת ג' מגישה: מצעד המצעדים 1990-1940

תת כותרת: מבחר להיטים גדולים בביצועים המקוריים - Chart of the Charts 1940-1990. Five Decades of Hits

חברת תקליטים: אן.אם.סי/ רשת ג'/ קול ישראל

שנה: 1991

עורכים: גלעד בן ש"ך ודליה הלר

הפקה: משה מורד וריקי פוקס

מק"ט: NMC 20022-2

רשימת שירים:

CD1 - יהלומים:

1. Jimmie Rodgers - Kisses Sweeter Than Wine (2:21)

2. Marc Almond - Something's Gotten Hold Of My Heart (with Gene Pitney) (4:43)

3. Irene Cara - Fame (Album Version) (5:16)

4. Mike Brant - Laisse-Moi T'aimer (3:23)

5. Tom Jones - Delilah (3:21)

6. Art Company - Suzanna (4:51)

7. Shocking Blue - Venus (2:58)

8. Joe Dassin - L'ete Indien (4:30)

9. Platters, The - Only You (And You Alone) (2:40)

10. Los Paragueyos - Besame Mucho (3:40)

11. Shadows, The - Apache (2:54)

12. Bill Haley - Rock Around the Clock (with the Comets) (2:12)

13. Brothers Four, The - Greenfields (3:03)

14. Yves Montand - Les Feuillers Mortes (3:09)

15. Judy Garland - Over The Rainbow (1939 Recording) (2:16)

16. Andy Williams - Love Story (Where Do I Begin) (3:18)

17. Doris Day - Que Sera Sera (2:06)

18. Enrico Macias - Enfants De Tous Pays (2:57)

19. Wham! - Wake Me Up Before You Go-Go (3:51)

20. Gipsy Kings - Bamboleo (3:24)

CD2 - זהב טהור:

1. Queen - Love Of My Life (Live) (3:47)

2. Moody Blues, The - Nights In White Satin (With The London Festival Orchestra) (5:41)

3. Eric Clapton - I Shot The Sheriff (4:23)

4. Bob Marley - No Woman, No Cry (Album Version) (with The Wailers) (4:05)

5. Deep Purple - Lalena (5:04)

6. Scorpions - Still Loving You (7" Version) (4:52)

7. Tina Turner - Private Dancer (4:03)

8. Stranglers, The - Always The Sun (Original 7" Edit) (4:03)

9. Elton John - Sorry Seems To Be The Hardest Word (3:50)

10. Hollies, The - He Ain't Heavy, He's My Brother (4:17)

11. Animals, The - House of the Rising Sun (4:30)

12. Bobby McFerrin - Don't Worry, Be Happy (Album Version) (4:51)

13. George Michael - Careless Whisper (5:00)

14. Kate Bush - Wuthering Hieghts (4:31)

15. Police, The - Roxanne (3:12)

16. Europe - The Final Coundown (5:08)

עטיפה: עיצוב של נורית וינד. העטיפה החיצונית היא חביבה, עם איור של הרבה אנשים שרים, אבל בסך הכל, בהתחשב בפרוייקט שהאוסף הזה אמור לתעד, מדובר בעטיפה חלשה מאוד. אין כאן מידע על אותו "מצעד המצעדים", אין כאן שום ערך מוסף. מאכזב. ציון עיצוב: 5

ביקורת ורקע: בסוף שנות השמונים גלי צהל יצאו עם אחד המשדרים האייקוניים ביותר שהרדיו הישראלי ידע, "מצעד העשור". הציבור הישראלי ביקש לבחור מרשימה של מאות שירים את השירים האהובים עליו משנות השמונים, בחירה ששוכללה לתכנית רדיו בלתי נשכחת. התכנית שודרה במשך יום שלם בשבת האחרונה של שנות השמונים והשעה האחרונה שלה שודרה במקביל בערוץ 2 הצעיר. ההאזנה לתכנית היתה אדירה והבאז שהיא יצרה היה גדול מאוד. מעבר להצלחה שלה, התכנית הזאת גם סמלה סוג של מפנה במפת הרדיו הישראלי. המוסיקה הלועזית, עד אותה תכנית, היה סוג של מונופול של רשת ג'. נכון, בגלי צהל הרבו לשדר מוסיקה לועזית, אפילו היה להם מצעד משלהם, אבל לכל היה ברור שרשת ג' היא האוטוריטה בתחום הזה. פתאום באו החבר'ה הצעירים מגלי צהל ובמשדר מושקע קבעו לישראלים את מה שרשת ג' בנתה, הם קבעו לציבור מהם להיטי האייטיז הגדולים ביותר.

ברשת ג' לקחו את ההצלחה של "מצעד העשור" קשה. קברניטי ועורכי התחנה מרחוב הלני המלכה בירושלים הבינו שגלי צהל הם כבר לא אח קטן ולא מזיק ושלראשונה יש כאן קרב. מאבק על התודעה. זה לא היה מאבק קל. גלי צהל הצטיירה באותם ימים כצעירה, אלטרנטיבית, בועטת ואילו ברשת ג' החלו סימנים של הזדקנות והתפרחות. אייקונות כמו שוש עטרי ובני דודקביץ' פתאום החלו לגרד את גיל ה-40 ושדרנים כמו יוסי סיאס ושמעון פרנס נגסו יותר ויותר בפריים-טיים של התחנה, כשהם משנים אותו מעמוס בפופ בעמוס במוסיקה אוריינטלית. 

לקחו לרשת ג' כמה שנים עד שהיא התאוששה וחזרה להיות הקול המוביל במוסיקה הלועזית בישראל, אבל ב-1990, בטח אחרי "מצעד העשור", זה נראה עגום. ברשת ג' ניסו למצוא רעיונות שירימו את התחנה והדבר הכי גאוני שהצליחו לחשוב עליו זה ליצור סוג של מצעד נגד ל"מצעד העשור", תכנית שנקראה "מצעד המצעדים". הרעיון היה שאם גלי צהל ניכסה לעצמה את האייטיז, רשת ג' תקח על עצמה את כל ההיסטוריה של המוסיקה הפופולרית. כך, מאזיני התחנה התבקשו לדרג את השירים הגדולים לטעמם מחמישים שנות מוסיקה. מ-1940 עד 1990. 

הפרוייקט, אותו ערכו העורכים הותיקים של התחנה, גלעד בן ש"ך ודליה הלר, יצר עניין עצום. במשך חודשים השמיעו בתחנה 800 מהלהיטים הגדולים ב-50 השנים האלו והציבור התבקש לבחור. 

ההשתתפות היתה אדירה. 26 אלף מדרגים היו למצעד ששודר בשבת קיצית בחודש אוגוסט של שנת 90'. המגיש המנוסה דן כנר עשה עבודה מעולה וההאזנה היתה בשמיים. היה נראה שהנה, רשת ג' החזירה את כבודה והמוסיקה הלועזית חזרה הביתה. אז זהו, שלא. המתח הרקיע שחקים כשהלהיטים של אלביס פרסלי, פינק פלוייד, ג'ון לנון והביטלס הושמעו בזה אחר זה ואנשים ניסו לשבור את הראש מה יהיה המקום הראשון. ואז זה הגיע. הרכב צרפתי, שהוציא את להיטו רק שנה קודם לכן, זכה בבכורה. מילא זה היה להיט אייקוני, אבל "Lambada" של להקת Kaoma היה בקיץ 1990 הכי הלהיט של שנה שעברה. כשדן כנר דיווח על השיר במקום הראשון הוא עשה זאת בטון מתנצל. זה לא עזר. הפדיחה היתה גדולה מדי. עשרות אלפי מאזיני רשת ג' קבעו ששיר ריקודים די מעאפן הוא השיר הגדול בהיסטוריה ואם זה השיר הגדול בהיסטוריה של רשת ג', אז מה זה אומר על התחנה? הרעיון לשקם את התדמית של התחנה כמובילה בתחום המוסיקה הלועזית קיבל מכת אגרוף אכזרית. רשת ג' השתינה נגד הרוח.

למרות כל הביקורת, חשוב להבין איך הגיעו לתוצאה הזאת. שיטת הדירוגים, של מאזינים שבוחרים את השירים האהובים עליהם באותו הרגע, היתה השיטה ביצירת כל המצעדים בישראל. בסיטואציה של ניסיון בחירה של שירים מ-50 שנים, הלהיט הכי עדני היה הכי מוכר על ידי רוב הציבור והכי חקוק באותו רגע בזיכרון ולכן הוא קיבל את מרב הקולות. אין ספק שאם המצעד היה מתרחש אפילו כמה חודשים אחר כך, "למבדה" לא היה מגרד את צמרת הרשימה, אם הוא בכלל היה נכנס אליה. מה שכן, כמה חודשים אחר כך עלול היה להיות להיט תורן אחר שלוקח את תשומת הלב. 

הסיטואציה הזאת העלתה שאלה מוסרית קשה. האם עורכי רשת ג' היו צריכים לשנות את התוצאות? דליה הלר סיפרה לי בזמנו שהם חשבו על כך, אבל החליטו לבסוף להיות נאמנים לאמת. חייבים להודות שזה היה מעשה מכובד. חובה גם לציין שמעבר למקום הראשון, רשימת המצעד מסקרנת וטובה וצריך לתת לרשת ג' ולמאזיניה את הקרדיט על זה.

לעניין האוסף המסוקר - כמה חודשים אחרי שידור המצעד יצא אוסף שכולל קצת יותר משליש מהשירים שדורגו בו. זה היה פרוייקט גדול של דיסק כפול (או תקליט משולש), שערכו בן ש"ך והלר. באופן הפגנתי "למבדה" נעדר מהאוסף הזה. עם קשר לכך, או בלי, האוסף היה להצלחה והוא הגיע למעמד של אלבום זהב, כלומר עבר את רף המכירות של 20 אלף עותקים.

ההצלחה של האוסף נתנה לאנשי רשת ג', שהתהלכו שפופים באותה תקופה, פידבק חיובי שעודד אותם מאוד. ואכן, בתקופה הזאת רשת ג' החלה להתאושש. כוחות חדשים כמו רז ניצן, עופר נחשון, צ'רלי בוזגלו ואחרים החלו למלא את מסדרונות התחנה ולהפיח שם חיים חדשים, סיטואציה שקשה היה לחזות בקיץ 90', כשהיה נראה שהתחנה גמורה.

רשימת המצעד המלאה:

1. Kaoma – Lambada

2. The Beatles - Yesterday

3. Pink Floyd – Another Brick In The Wall

4. Brian Hyland – Sealed With A Kiss

5. The Eagles – Hotel California

6. Elvis Presley – It's Now Or Never

7. John Lennon - Woman

8. Stevie Wonder – I Just Called To Say I Love You

9. Platters – Only You

10. Paul Anka – Put Your Head On My Shoulder

11. George Michael – Careless Whisper

12. The Beatles – Let It Be

13. Elvis Presley – Jailhouse Rock

14. John Lennon - Imagine

15. The Animals –House Of The Rising Sun

16. Barbara Straisand – Woman In Love

17. USA For Africa – We Are The World

18. Madonna – La Isla Bonita

19. Paul Anka - Diana

20. The Mamas & The Papas – California Dreamin'

21. Elvis Presley – Are You Longsome Tonight

22. Moody Blues – Nights In White Satin

23. Bill Haley & His Comets – Rock Around The Clock

24. Police – Every Breath You Take

25. The Four Brothers – Green Fields

26. Madonna – Like A Prayer

27. Lionel Richie - Hello

28. Pat Boone – Speedy Gonzales

29. Neil Sedaka – Oh Carol

30. Chubby Checker – Let's Twist Again

31. Doris Day – Que Sera Sera

32. Madonna – Papa Don't Preach

33. U2 – With Or Without You

34. The Beatles - Help

35. The Beatles – Strawberry Fields Forever

36. Simon & Garfunkel – Bridge Over Troubled Water

37. Avalanche – Johnny Come Home

38. Genesis - Mama

39. Abba – The Winner Take It All

40. Judy Garland – Somewhere Over The Rainbow

41. The Beatles – I Want To Hold Your Hand

42. Samantha Fox – Touch Me

43. Glen Mederios – Nothing's Gonna Change My Love For You

44. Dire Straits – Brothers In Arms

45. Paul Anka – You're My Destiny

46. Fine Young Cannibals – She Drives Me Crazy 

47. Mory Kante – Yeke Yeke

48. Scorpions – Still Loving You

49. The Beatles – Hey Jude

50. Michael Jackson – Billie Jean

51. Prince – Purple Rain

52. Police - Roxanne

53. Platters – Smoke Gets In Your Eyes

54. Percy Sledge – When A Man Loves A Woman

55. Eurythmics – Sweet Dreams 

56. Hugo Montenegro – Good Bad & Ugly

57. Elvis Presley – Love Me Tender

58. Frank Sinatra – Strangers In The Night

59. Jason Donovan – Too Many Broken Hearts

60. Kate Bush – Babooshka 

61. Louie Armstrong – What A Wonderful World

62. Fifth Dimension – Aquarius/Let The Sunshine In

63. Status Quo – In The Army Now

63. Madonna – Like A Virgin

64. Neil Sedaka – One Way Ticket

65. ABBA – Money Money Money

66. Alphaville – Big In Japan

67. Andy Williams – Love Story

68. Chris De Burgh – Lady In Red

69. Suzanne Vega - Luka

70. Simon & Garfunkel – Mrs. Robinson

71. Olivia Newton & John Travolta – Summer Nights

72. Simon & Garfunkel – The Sound Of Silence

73. Michael Jackson – Beat It

74. Survivor – Eve Of The Tiger

75. UB40 – Red Red Wine

76. Julie Covington – Don't Cry For Me Argentina

77. Europe – The Final Countdown

78. Rod Steward - Sailing

79. Los Paraguaos – Besame Mucho

80. Tina Turner – Private Dancer

81. Jimmie Rodgers – Kisses Sweeter Than Wine

82. Led Zeppelin – Stairway To Heaven 

83. Talking Heads – Psycho Killer

84. Los Lobos – La Bamba

85. Deep Purple - Lalena

86. Roberta Flack – Killing Me Softly 

87. Mitch Miller – Colonel Bogey

88. Ray Charles – I Can't Stop Loving You

89. The Rolling Stones - Angie

90. Foreigner – Waiting For A Girl Like You

90. Ofra Haza – Im Nin'alu

91. Bob Marley & The Wailers – No Woman No Cry

92. Tom Jones – Delilah 

93. Tina Turner – What's Love Got To Do With It

94. The Hollies – He Ain't Heavy He's My Brother

95. The Beatles – Lucy In The Sky Of Diamonds

96. Everly Brothers – All I Have To Do Is Dream

97. Band Aid – Do They Know It's Christmas

98. Barbara Streisand - People

99. Lulu – To Sir With Love

100. Jeveta Steele – Calling You

ערך אספני: 60 ש"ח

ציון: 7

תודה לשמעון אוחנה על רשימת המצעד

ההיסטריה של הפופ

שם האוסף: ההיסטריה של הפופ

תת כותרת: 47 להיטים גדולים - Hysteria

חברת תקליטים: הד ארצי

שנה: אוגוסט, 1991

עורכים: צ'רלי סולומון וקארן רוז

הפקה: צ'רלי סולומון

מק"ט: ARTON 19498

רשימת שירים:

CD1:
1 Bill Haley and the Comets - Rock Around the Clock

2 Chuck Berry - Rock and Roll Music

3 Ray Charles - What'd I Say (Part 1 and 2)

4 Paul Anka - Diana
5 Pat Boone - Speedy Gonzales
6 Neil Sedaka - Oh Carol
7 Everly Brothers, The - Bye Bye Love

8 Buddy Holly - Peggy Sue

9 Brian Hyland - Sealed with a Kiss
10 Elvis Presley - Are You Lonesome Tonight
11 Harry Belafonte - Day O

12 Tokens, The - The Lion Sleeps Tonight
13 Hugo Montenegro - The Good, The Bad and the Ugly
14 Marvin Gaye - I Heard it Through the Grapevine
15 Four Tops, The - Reach Out, I'll Be There
16 Diana Ross - You Can't Hurry Love (with the Supremes)
17 Fifth Dimension - Aquarius (Let the Sunshine in)
18 Zager and Evans - In the Year 2525 (Exordium and Terminus)
19 Monkees, The - I'm a Believer
20 Sonny and Cher - Little Man

CD2
1 Mamas and the Papas, The - Dream a Little Dream of Me
2 Joni Mitchell - Big Yellow Taxi
3 Crosby, Stills, Nash and Young - Teach Your Children
4 Kenny Rogers - Ruby, Don't Take Your Love to Town
5 Tony Orlando - Tie a Yellow Ribbon 'Round the Old Oak Tree (with Dawn)
6 Terry Jacks - Seasons in the Sun
7 Boney M - Rivers of Babylon
8 Chic - Le Freak
9 Barry Manilow - Copacabana (at the Copa)
10 Smokey - I'll Meet You at Midnight
11 Rod Stewart - You're in My Heart (The Final Acclaim)
12 Roberta Flack - Killing Me Softly with His Song
13 Eagles - Hotel California
14 Foreigner - Urgent

CD3
1 Rod Stewart - Baby Jane
2 Pretenders, The - Don't Get Me Wrong
3 A-ha - The Sun Always Shines on T.V.
4 Alphaville - Big in Japan
5 Modern Talking - You're My Heart, You're My Soul
6 Samantha Fox - Touch Me (I Want Your Body)
7 Prince - Sign 'O' the Times
8 Lionel Richie - Hello
9 Tanita Tikaram - Twist in My Sobriety
10 France Gall - Ella, Elle L'a
11 Avalanche - Johnny, Johnny Come Home
12 Black Box - Ride on Time (Remix)
13 Snap! - The Power

עטיפה: הד ארצי השקיעו כאן. הם הביאו את יוסי למל, מעצב גרפי עם מוניטין בין לאומי כדי שיצור עטיפה יוצאת דופן. חיפוש קטן בגוגל מגלה שלמל, יליד ירושלים, 1957, סיים אצ לימודיו בבצלאל בתחילת שנות השמונים ומאז הפך ליוצר כרזות מוערך בכל העולם. בישראל הוא יצר עבודות עם גוון פוליטי, בחו"ל הוא יצר מודעות לארגון אמנסטי והציג במוזיאונים נחשבים בכל מקום. את העטיפה של "היסטריה" הוא יצר כמחווה לעטיפה הקלאסית של "סרג'נט פפר" של הביטלס (ראה תמונה משמאל). האנשים שמארחים את העטיפה של האלבום של הביטלס הוחלפו בפרצופים של כוכבי הפופ שכלולים באוסף הזה, במעיין איחוד היסטורי של המוסיקאים הגדולים בהיטרויה, אלביס באמצע כמובן. כל זה נעשה בהומור, כשלצידם של פרינס וסמנתה פוקס הופסו גם הפורטרטים של בן גוריון, הרצל, איינשטיין ואחרים. התוף באלבום של הביטלס הוחלף בתוף עם הכותרת של האוסף והורדים שהרכיבו את השם ביטלס הוחלפו בחלוקי נחל שמרכריזים על שם האוסף. מעולה. ציון עיצוב: 10

ביקורת ורקע: בתחילת שנות התשעים, אחרי ארבעה עשורים שבהם מוסיקת הפופ המסחרית שלטה בתחום יצירת הפזמונים בעולם, אנשים התחילו להרגיש צורך לסכם מה היה לנו, עוד אותו הרגע. בעולם יצאו ספרים על ההיסטוריה של הפופ, מגזינים הרכיבו רשימות של האלבומים הגדולים ביותר אי פעם ותחנות טלוויזיה הכינו סדרות על השתלשלות העיניינים.
הצורך הזה לסכם הגיע גם לישראל ורשת ג', תחנת הרדיו המובילה באותם ימים, הרכיבה ביחד עם מאזיניה את "מצעד המצעדים", שאמור היה לדרג את השירים הגדולים של החמישים שנים האחרונות. תוצאות המצעד היו מביכות בחלקן ("למבדה" של קאומה, לדוגמה, לקח את המקום הראשון), אבל הדיבור על המצעד ואחוזי ההאזנה לו - היו עצומים. את המצעד הזה ליווה אוסף שהוציאה חברת אן.אם.סי, שכלל שלל שירים שכיכבו בו ושנשא את השם "מצעד המצעדים". האוסף היה להצלחה גדולה ובמשרדו של איש קול ישראל הותיק - גלעד בן-שך (עורך האוסף "מצעד המצעדים" וגם את המצעד עצמו, שניהם ביחד עם דליה הלר), עדיין תלוי על הקיר אלבום הזהב שהוענק לו על המכירות היפות שלו.
במתחרה הד ארצי ראו כי טוב והחליטו להוציא אלבום מסכם משלהם, "ההיסטריה של הפופ". על הפרוייקט ישבו אנשי המחלקה הבין לאומית של החברה, כולה שני אנשים באותם הימים, צ'רלי סולומון וקארן רוז. הם אספו שירים מהרפרטואר של הזר של החברה, שכלל את הקטלוגים של וורנר מיוזיק, BMG ו-MCA ובסך הכל אספו 47 שירים, שהתחלקו על פני שלושה דיסקים. למרות שזה לא מוצהר, הדיסקים התחלקו לפי נושאים. הראשון היה דיסק של אולדיס משנות החמישים והשישים, השני היה דיסק של סבנטיז עם דיסקו ופופ מאז והשלישי כלל להיטי אייטיז ונציג אחד מ-1990 (הלהיט "הכוח" של סנאפ. כן, גם כאן תרגמו את שמות השירים...).
כמובן שזה בלתי אפשרי לסכם ארבעים שנים ב-47 שירים, אבל בהתאם לנסיבות נעשתה כאן עבודה נהדרת. האוסף הזה כולל אומנים מהקליבר הגדול ביותר שאפשר, כל שירי האוסף הם להיטים עצומים ומלבד העובדה שיש באסופה הזאת שני שירים של רוד סטיוארט, אין לי מילה רעה לומר עליו.
החבילה הזאת, שכללה שלושה דיסקים במחיר של שניים (משהו כמו 80 ש"ח באותם הימים), היתה מוצר אטרקטיבי מאוד למי שחיפש להחזיק בביתו אוספים מייצגים לפיפטיז, סיקסטיז, סבנטיז והאייטיז. ביחד עם האריזה היפה והעובדה שהמון מהשירים כאן נתנו להשגה לראשונה בישראל על דיסק, אני בטוח שכל מי שרכש את "היסטריה" יצא מרוצה ואולי הוא גם למד משהו מההיסטוריה של הפופ. למרות כל אלו, האוסף אמנם מכר יפה, אבל הוא לא היה, כפי שהוא ציפה משמו, להיסטריה.

ערך אספני: 35 ש"ח

ציון: 9