Party Time 5

שם האוסף: Party Time 5

חברת תקליטים: אן.אם.סי דאנס

שנה: 1998

עורכת: תמי שכנאי

הפקה: משה מורד ואליסון מאייר

שיווק: ארז פרי, איריס אביטל, עדי לב ותמי שכנאי

מק"ט: 20323-2

רשימת שירים:

1. B.B.E. - Desire (Radio Edit) (3:51)

2. DJ Quicksilver - Planet Love (Club Mix) (6:20)

3. Yves Deruyter - Calling Earth (Original Mix) (5:32)

4. Equator - Silence (Secret Silence) (6:19)

5. O.R.G.A.N. - To The World (Trance Voyage Mix) (6:16)

6. Orinoko - Mama Konda (Timo Maas Radio Cut) (3:11)

7. Citizen X - Lonely Days (Lonely Club Mix) (5:18)

8. Perpetual Motion - Keep On Dancin' (Let's Go) (Banging Club Mix) (6:08)

9. S-J - I Feel Divine (Baby Doc Mix) (7:14)

10. Praga Khan - Injected With A Poison (DJ Taucher Mix) (7:20)

11. Mach 1 - Illuminate '98 (Vocal Radio Mix) (4:00)

12. Cores - Millenium (Original Mix) (8:32)

13. Private Productions - Sexdrive (Big Thumb On Your Head Mix) (7:28)

עטיפה: עיצוב של הילית בן-מאיר. המשך הקונספט העיצובי של כל הסדרה בעצם. הפעם האייקון הוא של איש עם יד מודגשת והסלוגן הוא "Warning - Woofer Blaster". הכי חלש, בינתיים. ציון עיצוב: 7

ביקורת ורקע: פרק 5 של הסדרה, שאם תסתכלו טוב על המדבקה הקטנה שעל העטיפה, תוכלו לראות שהפרק הזה, כמו שאר הפרקים שלה, נמכר במחיר "Mid-Price". מה זה היה מיד פרייס? מחיר מלא של דיסק היה בין 60 ל-80 ₪ (תלוי בחנות), מיד פרייס היה בין 40 ל-60 ₪ (שוב, תלוי בחנות). למה הוציאו דיסקים במחירי מיד פרייס? פשוט כי היו דיסקים שלא היה מצב למכור אותם במחיר מלא. המחיר המלא של הדיסקים היה גבוה מאוד באותה תקופה ואנשים רבים התלוננו עליו, או לא יכלו להרשות לעצמם לקנות דיסקים. זה היה מחיר שהיה משול להכנסה מבערך חצי יום עבודה למי שהשתכר שכר מינימום ובני נוער רבים, שהם קהל מרכזי לקניית מוסיקה, פשוט לא יכלו לקנות דיסקים.

מחירי המיד פרייס היו גלולה פחות מרה, אבל הם בדרך כלל היו שמורים לדיסקים נוסטלגיים. דברים מהסיקסטיז-סבנטיז, אף פעם לא דברים חדשים. כשאן.אם.סי התחילו למכור אוספים עדכניים במחיר מיד פרייס, זה נתן להם דחיפה גדולה מאוד ויכולת להרבה אנשים להרשות לעצמם את רכישת הדיסק. זה לא משנה את העובדה שמחירי הדיסקים בארץ עדיין היו גבוהים מדי, שלא לומר ש-ע-ר-ו-ר-י-י-ת-י-י-ם-!

אמנם זה לא היה רק באשמת חברות התקליטים המקומיות ובכלל תמיד הכל היה יקר מאוד בארץ, אבל התחושה הלא נעימה מכך שאותם אלבומים שנמכרו בארץ ב-80 ₪ נמכרו הרבה פעמים בחצי מחיר במדינות מערב אירופה או צפון אמריקה, יצרה טעם רע אצל הצרכנים. התחושה של הציבור היה שחברות התקליטים לא עושות מספיק כדי להוזיל מחירים ולכן אנשים הרגישו נוח לרכוש דיסקים פיראטיים או מאוחר יותר לצרוב או להוריד מהאינטרנט.

הצרכנים ניסו להתמרמר ולהאבק, אבל חברות התקליטים התגמשו רק כשמישהו באמת איים עליהם. רשת כמו "פיקאדילי", שייבאה בעצמה דיסקים מחו"ל והצליחה למכור אותם ביותר זול מהמחיר שחברות התקליטים הציעו, גרמה להורדת מחירים כוללת בשוק. כש"פיקאדילי" קרסה בגלל ניהול כושל, המחירים שוב עלו. כך, או אחרת, העובדה שככל שירד העניין בדיסקים בשנים שחלפו מאז שנות התשעים והעובדה שמחירי הדיסקים ירדו משמעותית מאז, כדי להפוך אותם ליותר זמינים, הם הוכחה לכך שהמחירים יכלו להיות יותר זולים כבר בשנות התשעים.

ציון: 6

ערך אספני: 10 ש"ח

פרידה מחנות התקליטים בית המוסיקה

"בית המוסיקה" היתה חנות תקליטים שפעלה ברחוב קרן היסוד 25 בירושלים בין השנים 1998 ל-2013. הטור הבא, פרידה מהחנות, פורסם לראשונה בעיתון "כל העיר", מרשת "שוקן" ב-3.5.2013

אם משווים את מה שהנוער של היום עושה למה שהנוער של שנות התשעים היה עושה, לא היינו מוצאים הרבה הבדלים, מלבד אחד. לצעירים של אז היה מרכז חברתי ותרבותי שאין לצעירים של היום - חנות התקליטים. כל מי שגדל בניינטיז יעיד ששיא השבוע שלו היה ביום שישי בצהריים, שניה לפני שקופצים לנס על חלב ב"אקראי", כשהיינו הולכים לחנות התקליטים. האופציות היו רבות; הפריקים העדיפו את פיקאדילי; הערסים – את גידי יון; המתחכמים – את בית התקליט; החנונים – את ספיר; הכיכריסיטים העדיפו את פיצי, ואלו שלא היה להם גרוש היו הולכים לספריית ההשאלה של שיא דיסק.

כל החנויות האלו היו חנויות להמונים. לי ולעוד כמה חבר'ה שגילו אז את עולם התקליטנות היה מקדש משלנו – החנות IMP שברחוב בקרן היסוד, חנות שבמציאות של היום קשה להאמין שהתקיימה בירושלים. IMP היתה החנות המובילה בישראל לתקליטים לדיג'יים ומקור עליה לרגל מכל הארץ. ההצלחה של IMP כחנות, שדרגה אותה במהרה גם לחברת תקליטים מדליקה, כזאת שהוציאה אוספי מוסיקת דאנס – כשבישראל עדיין לא ידעו מה זה דאנס – והחתימה אמנים ישראלים פורצי דרך כמו דנה אינטרנשיונל.

כש-IMP דעכה עם התקרבות המילניום, נפתחה שם "בית המוסיקה". החנות החדשה היתה אמנם יותר סולידית מ-IMP, אבל בזכות צוות מוכרים מוכשר, המבנה החבוי ברחוב קרן היסוד מוצב כמכה הירושלמית למוסיקה.

כשאותם מוכרים, שרצים עם בית המוסיקה כבר למעלה מעשר שנים, בשרו לפני חודשיים שהחנות עומדת להסגר, שלל לקוחותיה היה בשוק. פחות מהפעולה הדי צפויה של הסגירה, יותר מעצם זה שהעולם שהתרגלנו אליו, זה שהולכים לקנות בו מוסיקה בחנות, הולך ונעלם.

חנויות התקליטים, שבירושלים היו מאות (!) כאלו במהלך השנים, היו, יותר מחנויות שקונים בהן דברים. הן היו בית וקהילה עבור דורות שלמים של אנשים, שאת המוסיקה שלהם גילו לא דרך בלוגים וטורנטים. ביחד עם חנויות פיתוח התמונות, ספריות הוידאו, החנויות שמכרו לנו מערכות סטריאו ודוכני העיתונים שמכרו לנו פלייבויים, גם חנויות המוסיקה נעלמות עכשיו מהמרחב הציבורי שלנו, כולן בגלל האינטרנט, שהפך אותן ללא רלוונטיות. מחליפות אותן גלידריות, פאבים, חנויות בגדים ובאזרים למיניהם, שהופכים את כל החוויה של להסתובב ברחוב להרבה פחות תרבותית. הדור הבא כבר בכלל לא ידע מה זה חנות מוסיקה, לדור הנוכחי לפחות יהיו הזכרונות.

Glory Box

שם האוסף: Glory Box

תת כותרת: אלטרנטיבי, אלקטרוני ומה שביניהם

חברת תקליטים: הליקון/ גלגלצ

שנה: 2001

עורך: רונית גופין ואבי גולדברגר

מק"ט: 9277-2

רשימת שירים:

1 Manic Street Preachers - Motorcycle Emptiness

2 Blur - Song 2

3 Pulp - Common People

4 Monaco - What Do You Want From Me

5 The La's - There She goes
6 The House of Love - Shine On
7 Pixies - Where Is My Mind

8 The Cure - Lovesong

9 The Stone Roses - Made of Stone

10 Badly Drawn Boy - Disillusion
11 Air - Sexy Boy
12 The Orb - Little Fluffy Clouds
13 Massive Attack - Protection
14 Portishead - Glory Box
15 Depeche Mode - Home
16 David Bowie - Thursday's Child
17 Deus - Little Arithmatics
18 Carter USM - This Is How It Feels

עטיפה: בחרנו אימג' מתוך בנק תמונות של מזוודה מלאה בדברים יומיומיים והמעצבת יעל יעקבי הוסיפה עליה טקסט, בצבעים אדומים, כחולים, לבנים, צבעי דגל בריטניה, בקיצור. ניסנו להעביר תחושה של קופסת פלאים, שהכל נמצא בה, כעטיפה קלאסית של אלבום אינדי.

ביקורת ורקע: טוב, אני יודע שהאתר הזה אמור לסקר אוספים שיצאו בשנות התשעים, אבל יומהולדתה של חברתי הטובה רונית גופין גרם לי לקפוץ שנה וחצי, כדי לסקר אוסף שהיא ואני ערכנו ביחד בשנת 2001.
את רונית אני מכיר עוד מימי חטיבת הביניים של אורט רמות על שם יוסף גדיש בירושלים ומהרגע שגילינו שאנחנו חולקים אהבה משותפת לאומני אינדי כמו רייד, הקיור וקארטר יו.אס.אם, הדרך לחברות ארוכת שנים היתה קצרה.
בתחילת שנות העשרים לחייה, אהבתה של רונית למוסיקה הביאה אותה לעבודה בסניף מקומי של רשת חנויות המוסיקה פיקאדילי (ז"ל) ובסוף הניינטיז, כששמעתי שהתפנתה משרה בתחום יחסי הציבור במחלקה הבין לאומית של הליקון, הפנתי אותה לשם, מתוך ידיעה שג'וב בחברת תקליטים תפור עליה. מאז רונית שם, עושה עבודת חיל מקצוענית, על פי הסטנדרטים הגבוהים של הליקון, מקדמת אומנים של EMI ו-Universal, מעריצה את אמינם, איאן ורובי, גאה בהחדרה של לילי אלן לפלייליסט של גלגלצ ובהפיכת אומניה לחוד החנית של המוסיקה הבינלאומית בארץ.
למרות הרזומה המרשים של רונית בתחום, היא חתומה רק על אוסף אחד, "Glory Box". היוזמה ליצירת האוסף היתה משותפת. חשבנו על החלל בתחום אוספי האלטרנטיבה, ז'אנר שבאותו הזמן חבק חזק את המיינסטרים, בזכות החיבה של העורכים בגלגלצ לאינדי בריטי ואמריקאי עכשווי. גלגלצ היתה אז תחנה בשיא כוכה ואנחנו חיפשנו ליצור אוסף שידבר גם לקהל הרחב שלה, אך גם לחובבי אינדי באשר הם.
החיפוש אחר השירים לאוסף היה סיזיפי. עברנו על קטלוגים, על מצעדים ישנים, על ספרי מוסיקה מחו"ל ולאט לאט התגבשה לנו רשימה וגם הקונספט - המיטב של האינדי והאלטרנטיבה מהניינטיז. אז הנה, בכל זאת קישור לשנות התשעים.
בשלב הבא קטי רסנר, אחראית האישורים בהליקון בקשה עבורנו מחברות האם בחו"ל את הרשות להשתמש בקטעים שרצינו ואחרי שקיבלנו את כל האישורים, הגענו ביום קיץ חם לאולפני מאסטר דיסק בדרום תל אביב כדי לערוך את האוסף. כשהאוסף היה מוכן רונית חברה לגלגלצ שהתלהבו מאוד מתוכנו, מה שהביא לשיתוף פעולה עמם, כשמהם הגיע ההבטחה לקדם רבות את האוסף. המחשבה שלנו היתה שמדובר בנוסחה מצליחה. אוסף טוב, שיוצא ביחד תחנת רדיו מצליחה... שום דבר לא יכול להשתבש. כתבתי טקסט על הסצנה בניינטיז, שהופיעה בעטיפה הפנימית, בחרנו את השם "קופסת הפלא" על שם השיר המקסים של פורטיסהד מהאוסף ויצאנו לדרך.
הוצאת האוסף לוותה בקמפיין גדול שרונית ארגנה. היה סוף שבוע שלם בגלגלצ שהוקדש לאוסף, כתבות בעיתונים, נידנודים לאנשי חנויות תקליטים, כל מה שצריך. הביקורות היו מעולות, אבל המכירות לא הכי. בזמנו הסקנו שדווקא החבירה לגלגצ, תחנה שזוהתה עם מיינסטרים, פגעה בתדמית האוסף שהיה ברובו אלטרנטיבי וכוון, למעשה, לחובבי האינדי.
זה לא היה סוף סיפורו של האוסף וגלגלצ, בדרכה העקיפה, בכל זאת הצילה אותו. במשך שנה האוסף ישב על המדפים בחנויות ומכירות היו די רדומות. אבל אז, לקראת סוף שנת 2002, התנהל מאבק משפטי בין אקו"ם, שמייצגת את אומני ישראל, לבין גלגלצ. על פי חוק כל השמעה של שיר ברדיו צריכה להיות מלווה בתשלום תמלוגים לאקו"ם, שאמורים להעביר את הכסף לאומן המבצע. לגלגלצ היה סכסוך בגובה דמי התמלוגים ואחרי שהמאבק המשפטי נקלע למבוי סתום, אקו"ם הוציאה צו מניעה כנגד גלגלצ, שמונע ממנה לשדר מוסיקה עכשווית. במשך יומיים גלגלצ שדרה בעיקר דיבורים וקטעי ג'ז ישנים שאין עליהם זכויות יוצרים. הציבור התגעגע לגלגלצ וחיפש אלטרנטיבה והאוסף שהוצאנו היווה פתרון. פתאום "Glory Box" הפך להצלחה וכל העותקים שלו נמכרו, עד כדי כך שכיום לא ניתן למצוא אפילו עותק אחד ממנו. בשבוע שאחר כך הוא כיכב בין עשרת האלבומים הנמכרים בארץ. הצליח לנו אחרי הכל. מזל טוב, רונית ו-Goodnight Jim Bob...