The Now That's What I Call Music Book

עטיפת הספר

אני עושה הפסקה קצרה מהביקורות הרגילות כדי לסקר ספר שיצא בחודש שעבר (אוקטובר, 2014) בבריטניה - "The Now That's What I Call Music Book" (כותבים: פיט סלבי, אנדי הילינד ולואיז ווארד). הספר מסקר את שלושים שנות הוצאת סדרת האוספים הותיקה והטובה בעולם - "Now That's What I Call Music". הסדרה ראתה אור לראשונה ב-1983 והפרק האחרון שלה יצא החודש (נובמבר, 2014) והוא נושא את המספר 89!
במקביל הסדרה התפשטה גם לשאר העולם וגרסאות מקומיות של "Now" יצאו בעוד 20 מדינות, כולל בארצות הברית, שבמשך תקופה ארוכה, עד סוף הניינטיז, התנגדה לאוספים (הפרק האחרון שיצא שם הוא Now 52, באוקטובר האחרון) וגם בישראל, כאן ראה לאחרונה הפרק ה-20 של הסדרה, בהוצאת הליקון.
הספר בעל ה-240 עמודים מתמקד רק בסדרה הבריטית. הוא מתחיל בראיון עם הטייקון הבריטי ריצ'רד ברנסון, האיש של המותג Virgin, שחטיבת התקליטים שלה פיתחה את האוסף החלוצי. הוא מספר בראיון איך עד אז הוצאת ה-Now הראשון אוספי להיטים היו כוללים בדרך כלל רק שניים שלושה להיטים וכל השאר היו פילרים והחזון שלהם היה לעשות אוסף של להיטים מתחילת האוסף ועד סופו. זה נראה לנו בסיסי מאוד היום, אבל בעידן ההוא, כשהמטרה של חברות התקליטים בחו"ל היתה למכור בעיקר סינגלים, אוסף שכזה היה רעיון בלתי נתפס. ההצלחה של Now הביאה לפריחה בשוק האוספים הבריטי ועד היום המדינה הזאת מובילה בהוצאת חוד החנית של אוספים מכל הסוגים בעולם.
כל פרק של Now יצא על תקליט כפול או קסטה או דיסק או מיני-דיסק או בכמה פורמטים ביחד (תלוי בתקופה). כל פרק כולל כ-40 קטעים והאוספים האלו יוצאים שלוש פעמים בשנה - באיסטר, בקיץ ולפני הכריסטמאס. כל אוסף כזה נותן תמונה של מה היה פופולארי בארבעת החודשים שקדמו להוצאתו, ללא הבדלי סגנון - פופ, רוק, ראפ, דאנס, ג'אנגל, טריפ הופ, טראנס, זה לא משנה מה, אם שיר הצליח באותה תקופה - הוא מצא את עצמו בדרך ל-Now.
מכיוון ש-Now רצה כבר 89 פרקים, בערך כל בריטי גדל על הסדרה הזאת במשך תקופה כזאת או אחרת ובבריטניה יש פתגם עממי שאומר ש"Everybody Remembers Their First Now", סוג של שאלה שצצה בשיחות בארים ובשיחות נוסטלגיות אחרות. הפתגם הזה מתנשא גם על עטיפת הספר הזה וכיאה אליו - כל פרק ופרק הסדרה מסוקר - החל מצילום עטיפתו, דרך תאריך הוצאתו, סיקור קצר של האירועים החדשותיים מהתקופה שהאוסף יצא וגם פרטי טריוויה על כל פרק ופרק. בין סיקור הפרקים יש עוד כל מני סטטיסטיקות נחמדות על סדרת האוספים הזאת ותתי הסדרות שיצאו לה.

דוגמה לאיך שסיקור הפרקים נראה בספר

כפריק של הסדרה הזאת (יש לי את כל 85 מתוך 89 הפרקים שיצאו לה ולשאלת המיליון דולר - ה-Now הראשון שלי הוא מספר 17 מ-1990), חומר קריאה כזה הוא סוג של חגיגה. משהו להתקנא בו ורק לחלום שבישראל ייצא אי פעם ספר דומה שסוקר את תחום האוספים מכל כיוון שהוא.
התעמקתי בספר הזה למעלה מחודש ודרכו אפשר להבין הרבה מאוד לא רק על כל פרק ופרק, אפשר ללמוד גם על פוליטיקות בין חברות תקליטים ועל תופעות והתפתחויות בעולם המוסיקה. הדבר הכי רלוונטי להיום, אולי, הוא ההעלמות הגיטרות, הרוק והאלטרנטיבה מן המיינסטרים. החל משנת 2011 קטעים כאלו כבר לא מופיעים בכלל בסדרה, שמתיימרת לייצג את מה שקורה בעולם המצעדים והלהיטים באותו הרגע. במקומם יש בעיקר קטעי פופ ודאנס ומעט מאוד מוסיקה שחורה. זה נשמע קצת זקן להגיד שהולך ופוחת הדור, אבל ב-Now הראשון כיכבו הקיור, מייק אולדפילד, מאדנס, דוראן דוראן, ג'נסיס וסימפל מיינד וב-Now 88 (האחרון שמסוקר בספר) אנחנו נתקלים בכל מני יוצאי אקס פקטור ודומיהם כמו אלה הנדרסון, ליטל מיקס ואריאנה גראנדה. נכון, גם בפרק 88 יש קטעים מצויינים, אבל ללא ספק משבר עובר על עולם המוסיקה.

The Now That's What I Call Music Book, כתבו: פיט סלבי, אנדי הילינג ולואיז ווארד, הוצאת Simon and Schuster, 2014

תודה למשפחתי היקרה שקנתה לי את הספר בבריטניה

אספלט

 
שם הספר: אספלט

שם הסופרת: מיכל פיטובסקי

מו"ל: כתר

שנה: מאי, 2012

מק"ט: 10-277709

ביקורת ורקע: טוב, אחרי הקטע על הספר על רמת גן, אני מרשה לעצמי להתפרע ולכתוב על עוד ספר שקראתי השבוע, "אספלט", שכתבה ידידתי הותיקה מיכל פיטובסקי. "אספלט" הוא לא ספר על מוסיקה (למרות שמוסיקה משחקת בו תפקיד), הוא ספר על נערות מתבגרות בירושלים של 1994. מכאן גם עשיתי את ההקשר לאתר הזה.
אני כותב כאן רבות על חוויותי בירושלים בשנות העשרה לחיי (במעריב לנוער כינו את בני העשרה - "טיפשעשרה", מתוך זלזול אופייני בישראל בקהל היעד). אני מרבה להביא חוויות על מועדונים שהיו בירושלים, פאבים שפעלו בה, חנויות תקליטים שכבר נסגרו, רחובות, חברות תקליטים שהיו בעיר הבירה, הופעות מיתולוגיות שהיו כאן, אנשים ותחנות רדיו מפעם, הכל מתוך נוסטלגיה ורודה לעבר, שבסך הכל היה די אפור.
את האפרוריות הזאת פיטובסקי מעבירה נהדר ב"אספלט". זה ספר לא קל, על נערות לא קונבנציונאליות, שעוברות חוויות קשות ביום-יום. הסיפורים שלהם מעוררי הזדהות והנופים והאתרים של בתי הספר, השכונות, הכיכרות והאוטובוסים, מעלים זכרונות חריפים על המציאות של אז.
למרות שזהו ספר, לכל אורכו יש גם פסקול, המוסיקה שהדמויות מאזינות לה, מה שהופך את הספר לעוד יותר אותנטי לתקופה. המוסיקה המוזכרת כאן היא מכל קשתות היצירה, אם כי הדגש הוא על אלטרנטיבה וגראנג'. כך מככבים בספר סאונדגרדן ונירוונה, לצד Ride ואביב גפן, כל זה מתובל בפינק פלוייד, סיימון אנד גרפונקל, הסמיתס ו-US3 (אלו מלהיט האסיד-ג'ז "קנטאלופ").
אני רוצה לצטט קטע קצר מהספר, קטע שנגע לי ושהזכיר לי כמה חוויות שהתרחשו בירושלים של אמצע הניינטיז, באמת.

מורן ישבה בחנות התקליטים ברחוב הלל והאזינה לאלבומים באוזניות. היא העמידה פנים שהיא מתכוונת לקנות משהו, כדי שהמוכר יתן לה לשמוע מוזיקה...
המוכר, בסוף שנות העשרים שלו, נעץ בה מבט עצבני. לצדו עמד נער והחזיק את "הצד האפל של הירח". "אוקיי", אמרה באנחה והסירה את האוזניות, "אבל תדע שהם חרא של להקה."
"מי, פינק פלויד?" הנער התפלץ, וגם המוכר נדהם.
"אני אוהבת את הסרט 'החומה' בלל האנימציה והצילום, אבל תכלס, המוזיקה מתבכיינת ומלאה ברחמים עצמיים. פשוט שפיכה לא מבוקרת של רגשות. ואתה יודע מי מקשיב הכי הרבה לפינק פלויד? חיילים. איך להקה עם מסרים יעני אנטי מלחמתיים פופולרית כל כך בצבא? גם המוזיקה צבועה וגם המעריצים שלה צבועים."
"אני חייל", אמר הנער בקול אטום.
מורן הצביעה עליו, כאומרת, הנה, הוכחתי את הטענה, אך שני הבחורים הביטו בה כאילו פקעה סבלנותם. היא לקחה את תיקה מהרצפה ויצאה מהחנות.

תקנו את הספר. הוא מעניין.

הד ארצי בשנות השישים

טלביה, השכונה שאני גר בה בירושלים, היא סוג של עץ אשוח. כל בוקר אפשר לקום, להסתובב ברחבותיה ולמצוא מציאות שהונחו ברחוב. לפני שתחשבו שאני זבלן, אני אסביר שהשכונה מאוד זקנה בגיל תושביה וכל פעם שאחד הדיירים הולך לעולם שכולו טוב, ריקון הדירה שלו מביא לערמות של חפצים שמונחים ברחוב, עד שמשאית הזבל אוספת אותם.
כך, מצאתי בשכונה במהלך השנים עשרות תקליטים, ספרים, פסלים, תמונות, עיתונים מלפני קום המדינה, you name it.
השלל של היום היה קצת פחות מרגש. על אחת הגדרות מישהו הציב ערמה של ספרים ישנים ומזהיבים, שום דבר יוצא דופן. ספר אחד בכל זאת משך את תשומת ליבי - "סיפורה של רמת גן". דפדפתי בספר, שכלל את סיפורה של העיר האפורה, בעיקר בגלל שקלטתי שהוא כולל תמונות של העיר משנות השישים. הספר עצמו לא נראה ממש מרתק והוא כולל סקירה של כל מה שיש ברמת גן של הסיקסטיז - גן החיות, בתי הספר, הרחובות והסלבס של העיר. החלק האחרון של הספר כולל סקירה של עסקים בולטים שקיימים בעיר ואחד הוא זה שהביא את סיפור הספר לאתר הזה. מסתבר שחברת התקליטים הד ארצי פעלה אז ברמת גן, באיזור התעשייה.
הד ארצי זה מפעל התרבות המוסיקלית הגדול ביותר שקם בארץ ישראל ועצם העבודה שהחברה הזאת כבר לא קיימת זאת תעודת עניות לתרבות הישראלית. לבנתיים, סרקתי את הדפים שמספרים את סיפור החברה באותם ימים והעלתי אותם לכאן. מרתק.