Volume 13

שם האוסף:  Volume 13

חברת תקליטים: IMP
 
שנה: 1997

עורך: יורם ואזאנא

מפיקים: טלי חובב, אסנת יאיר, גל ארבלי ויניב ישעיהו

מק"ט: 2042

רשימת שירים:

1. Gala - Freed From Desire (Edit Mix)

2. Regina ‎– Day By Day (Ghosts Radio Edit)

3. 2 Eivissa - Oh La La La (Radio Mix)

4. Aqua ‎– Roses Are Red (Radio Edit)

5. Paradisio ‎– Bailando (Video Version)

6. Lutricia McNeal ‎– My Side Of Town (Radio Edit)

7. 2 Brothers on the 4th Floor - I'm Thinkin' Of U (Radio Version) (feat. Des'Ray and D-Rock)

8. Scooter - The Age Of Love

9. Deep Zone ‎– Lift Your Hands Up! (DJ Guan's Radio Mix) (feat. Ceybil Jefferies)

10. Anti-Funky - Let's Go Dancing (Original Version)

11. Klubbheads - Klubbhopping (Edit)

12. Dr. Alban ‎– Mr. DJ (Tokapi Sash! Mix Edit)

13. DJ Bobo ‎– Shadows Of The Night (Radio Version) (with VSOP)

14. Rosie Gains - Closer Than Close (Mentor Original Radio Edit)

15. Chicane - Offshore '97 (Anthony Pappa Bootleg Mix - R&D Edit) (with Power Circle)

16. משינה - Night Train To Cairo '97 (House Radio Edit)

17. No Mercy ‎– Kiss You All Over (Radio Edit)

18. Aaron Carter - Crush On You (Main Mix)

עטיפה: עבודה של אורי גרזון. שוב, שחזור העטיפות הקודמות, בצבעים וטקסט אחר. חייב לציין שהצבעים נראים טוב. ציון עיצוב: 6

ביקורת ורקע: אני מסקר פרקים של "ווליום" בקצב מסחרר וזה אולי גורם לחשוב שחברת IMP היתה סוג של פס יצור שכל חודשיים מנפיק אוסף. העטיפה כבר מוכנה, עכשיו צריך רק למלא בלהיטים. יש רק אחד-שניים? לא נורא. נמלא את כל השאר בפילרים, האוסף כבר ימכור. אז זהו, שזה לא נכון. הם אמנם לא זוכים להכרה הזאת, אבל IMP, מעבר להיותה עסק כלכלי, היתה מפעל תרבותי חשוב, אחד המיוחדים והמובילים שפעלו בישראל של שנות התשעים. הם לא רק הוציאו אוספים, הם גם הביאו מוסיקה מיוחדת מהשוליים העצמאיים של חו"ל אל הציבור הישראלי, החתימו אמנים מקומיים מסקרנים, הפיקו תקלוטים ותכניות רדיו ונתנו פלטפורמה חמה לתקליטנים לפעול בארץ בזכות חנויות הסינגלים שלהם.

אז נכון, מהאתר הזה נראה ש-IMP רק הוציאו אוספים, אבל זה היה הרבה מעבר לכך ותנו לי לפרט מעט. מדובר היה בחברה שדאגה לייצג בארץ הרבה מאוד חברות תקליטים אירופאיות עצמאיות ולהביא ממרכולתן לציבור הישראלי. כמובן שזה לא היה קל. חוץ מלחתום חוזים, לשלם כסף, היה צריך לייבא את הסינגלים, ליחצ"ן אותם לתקשורת ולקוות שהם יהפכו ללהיטים כאן. הצוות של IMP בסך הכל עשה עבודה יפה ולמרות שהחברה לא ייצגה אף חברת ענק, הם הצליחו להביא לישראל לא מעט להיטים מלב רחבות הריקודים האירופאיות והחשיבות התרבותית של חברה קטנה כזאת היו גדולה מאוד.

כאמור, התרומה התרבותית של IMP לא הסתכמה בזה. החברה גם החתימה אומנים, כשהבולטים מהם הם הצמד של עופר ניסים ודנה אינטרנשיונאל, שעל החשיבות התרבותית שלהם לא ממש צריך להרחיב. מעבר לזה, חברת IMP נתנה לאומניה חופש אומנותי, שנדיר למצוא בחברות אחרות.

מה עוד? כפי שמספרת החוברת הפנימית של "ווליום 13", הציבור יכל גם לשכור את צוות IMP לתקלוטים פרטיים והחוברת גם כוללת טלפון! אם זה לא מספיק, אז החוברת גם מבשרת על חנות הסינגלים של IMP שפעלה בקניון איילון שברמת גן. בכלל, בשיאם, IMP הפעילו שלוש חנויות לדיג'אים, את זאת ברמת גן, אחת בשדרות בן ציון בתל אביב ועוד חנות ברחוב קרן היסוד בירושלים. זה לא נגמר בזה! אנשי IMP לא רק תקלטו, רמיקססו, הביאו לארץ סינגלים, החתימו אמנים והפיקו אוספים, כמה מהם גם ערכו ושידרו ברדיו הישראלי ובכך הביאו את מוסיקת הדאנס בארץ עוד יותר להמונים.

אם לוקחים את כל הפעילות הזאת ביחד בחשבון, אפשר להבין עד כמה IMP היתה חשובה להתפתחות סצינת ההאוס והדאנס בישראל. אני לא בטוח עד כמה אנשים מודעים ומבינים את זה, אבל בטוח מגיע לאנשים שעשו את הלייבל הזה פרס ישראל. מן הסתם הם לא יקבלו אותו, אבל אנחנו כאן כדי לתת מדי פעם את המילה הטובה ואיכשהו גם לתעד את הפעילות התרבותית המטורפת הזאת, שבמרחק של פחות מעשרים שנה, קשה להאמין שהתקיימה כאן. ח"ח, אנשי IMP. עשיתם עבודה מדהימה.

ערך אספני: 20 ש"ח

ציון: 7

פרידה מחנות התקליטים בית המוסיקה

"בית המוסיקה" היתה חנות תקליטים שפעלה ברחוב קרן היסוד 25 בירושלים בין השנים 1998 ל-2013. הטור הבא, פרידה מהחנות, פורסם לראשונה בעיתון "כל העיר", מרשת "שוקן" ב-3.5.2013

אם משווים את מה שהנוער של היום עושה למה שהנוער של שנות התשעים היה עושה, לא היינו מוצאים הרבה הבדלים, מלבד אחד. לצעירים של אז היה מרכז חברתי ותרבותי שאין לצעירים של היום - חנות התקליטים. כל מי שגדל בניינטיז יעיד ששיא השבוע שלו היה ביום שישי בצהריים, שניה לפני שקופצים לנס על חלב ב"אקראי", כשהיינו הולכים לחנות התקליטים. האופציות היו רבות; הפריקים העדיפו את פיקאדילי; הערסים – את גידי יון; המתחכמים – את בית התקליט; החנונים – את ספיר; הכיכריסיטים העדיפו את פיצי, ואלו שלא היה להם גרוש היו הולכים לספריית ההשאלה של שיא דיסק.

כל החנויות האלו היו חנויות להמונים. לי ולעוד כמה חבר'ה שגילו אז את עולם התקליטנות היה מקדש משלנו – החנות IMP שברחוב בקרן היסוד, חנות שבמציאות של היום קשה להאמין שהתקיימה בירושלים. IMP היתה החנות המובילה בישראל לתקליטים לדיג'יים ומקור עליה לרגל מכל הארץ. ההצלחה של IMP כחנות, שדרגה אותה במהרה גם לחברת תקליטים מדליקה, כזאת שהוציאה אוספי מוסיקת דאנס – כשבישראל עדיין לא ידעו מה זה דאנס – והחתימה אמנים ישראלים פורצי דרך כמו דנה אינטרנשיונל.

כש-IMP דעכה עם התקרבות המילניום, נפתחה שם "בית המוסיקה". החנות החדשה היתה אמנם יותר סולידית מ-IMP, אבל בזכות צוות מוכרים מוכשר, המבנה החבוי ברחוב קרן היסוד מוצב כמכה הירושלמית למוסיקה.

כשאותם מוכרים, שרצים עם בית המוסיקה כבר למעלה מעשר שנים, בשרו לפני חודשיים שהחנות עומדת להסגר, שלל לקוחותיה היה בשוק. פחות מהפעולה הדי צפויה של הסגירה, יותר מעצם זה שהעולם שהתרגלנו אליו, זה שהולכים לקנות בו מוסיקה בחנות, הולך ונעלם.

חנויות התקליטים, שבירושלים היו מאות (!) כאלו במהלך השנים, היו, יותר מחנויות שקונים בהן דברים. הן היו בית וקהילה עבור דורות שלמים של אנשים, שאת המוסיקה שלהם גילו לא דרך בלוגים וטורנטים. ביחד עם חנויות פיתוח התמונות, ספריות הוידאו, החנויות שמכרו לנו מערכות סטריאו ודוכני העיתונים שמכרו לנו פלייבויים, גם חנויות המוסיקה נעלמות עכשיו מהמרחב הציבורי שלנו, כולן בגלל האינטרנט, שהפך אותן ללא רלוונטיות. מחליפות אותן גלידריות, פאבים, חנויות בגדים ובאזרים למיניהם, שהופכים את כל החוויה של להסתובב ברחוב להרבה פחות תרבותית. הדור הבא כבר בכלל לא ידע מה זה חנות מוסיקה, לדור הנוכחי לפחות יהיו הזכרונות.