החברים של סרג'נט פפר

אני שמח לארח עוד כותב אורח באתר, את מתי ג'י, שהקוראים האדוקים בוודאי מזהים בזכות התגובות המעמיקות שהוא משאיר לגבי הרבה מהאוספים כאן. מתי כתב על אחד האוספים המיוחדים שיצאו בישראל בשנות התשעים - "החברים של סרג'נט פפר". האוסף הוא אוסף שירים משנות השישים, אוסף של דיסק אחד בעריכת איש הרדיו הידוע יואב קוטנר. למיטב ידעתי זהו האוסף היחידי שקוטנר ערך, מה שהופך אותו לעוד יותר מיוחד, מה גם שקוטנר, שהיה אז סלב ברמה הכי גבוה בארץ, היה כלי לשיווק האוסף, שהצליח מאוד בזכות זה.

עוד שני דברים שאני חייב להזכיר לגבי האוסף לפני שאני מעביר את השרביט למתי הם שמו ומעצב העטיפה. השם, למי שלא קלט, מתייחס לאלבום הקלאסי של הביטלס, "סרג'נט פפרז לונלי הארטס קלאב באנד" מ-1967. הביטלס הם ה-להקה של קוטנר, אבל הם לא מופיעים באוסף מסיבה מאוד פשוטה. הביטלס מעולם לא אישרו שימוש של קטעים שלהם באוספים, מחשש לפגיעה במוניטין. שימוש באוספים נראה לביטלס כמשהו בזוי, שיוריד מערך היצירות שלהם. בשנות השמונים והתשעים היו כמה אומנים שדגלו בגישה הזאת, בין השאר מדונה או מייקל ג'קסון, אבל מאז אפילו שני אלו נשברו. כאמור גם סלבריטאיותו של קוטנר בישראל לא עזרה ואין כאן שום ביטלס. מכאן השם, שמהווה סוג של קריצה, כמעט בדיחה על חשבון הצרכן, העורך, האומנים באוסף, או מי שלא תרצו.
לגבי העטיפה, אייר אותה דודו גבע, כנראה אומן הקומיקס המוכשר ביותר שפעל בישראל. גבע, שגדל בשכונת רחביה בירושלים, הלך לעולמו בשנת 2005, כשהוא בן 55. בחייו הלא מאוד ארוכים הוא הצליח לשנות את השיח המקומי באמצעות קומיקס חברתי-הומוריסטי שכיכב על גבי מיטב העיתונים בארץ. יצא לי לעבוד עם גבע למשך תקופה בשנת 2002-3, כשערכתי מדורים במקומון הירושלמי "כל העיר". גבע החזיר את קומיקס הדגל שלו, "הברווז", באותה תקופה ויצא לי לערוך את עבודותיו ולעבוד איתו באופן כמעט יום-יומי. גבע התגלה לי כאמן מהשורה הראשונה. איש שיחה מרתק וכישרון יוצא דופן. העטיפה של האוסף הזה היא ההתעסקות היחידה שלו עם עולם המוסיקה, אבל הוא בהחלט היה בחירה ראויה - איש הקומיקס הגדול ביותר שהיה כאן אייר את האוסף של אושיית הרדיו הגדולה ביותר שצמחה בישראל. ריספקט אמיתי. עכשיו אליך, מתי:


שם האוסף: החברים של סרג'נט פפר

תת כותרת: אוסף שירי סוף שנות ה-60 בעריכת יואב קוטנר

חברת תקליטים: אן.אם.סי

שנה: יולי, 1993

עורך: יואב קוטנר

הפקה: ליאור סולימן, משה מורד ואליסון ריף

מק"ט: 20072-2

רשימת שירים:

1 David McWilliams – The Days of Pearly Spencer

2 Simon Dupree and the Big Sound – Kites

3 The Animal – It’s My Life

4 Spencer Davis Group – Gimme Some Lovin’

5 Santana – Evil Ways

6 Deep Purple – Hush
7 Wallace Collection – Daydream
8 The Hollies – He Ain’t Heavy, He’s My Brother
9 Scott McKenzie – San Francisco
10 The Beach Boys – Good Vibrations
11 Tommy James and the Shondells – Crimson and Clover
12 Spirit – Nature’s Way
13 The Churchills – Too Much In Love To Hear
14 Herman's Hermits – There’s A Kind Of Hush
15 Donovan – Atlantis
16 Fleetwood Mac – Albatross
17 Blood, Sweat and Tears – I Love You More Than You’ll Ever Know
18 Mashmakan – As The Years Go By

עטיפה: מושקעת למדי. זה בעצם מה שמשך אותי לבדוק את האוסף. האיורים של דודו גבע גאוניים, מבריקים ומצחיקים... ככה תופסים את העין של הצרכן! אחרי האיורים, העיצוב הגרפי הוא של נורית וינד קדרון. ציון עיצוב: 10

ביקורת ורקע: בשנת 1993 סוף סוף נפל דבר בישראל בתחום אוספי הנוסטלגיה: אוסף סיקסטיז רציני. נכון, אוספי סיקסטיז יצאו בישראל עוד בשנות ה-80, אבל כשמדברים על אוסף מושקע, עם עטיפה מושכת וחוברת ובה פרטים על כל שיר ושיר, מה שיש לנו כאן הוא כנראה החלוץ בתחומו... ולא בכדי, כי העורך הוא יואב קוטנר, שרבים רואים בו את ממשיכו הישראלי של ג'ון פיל, שדרן הרדיו הבריטי האגדי.
בכדי להבין כמה עוצמה טמונה פה, יש לעשות קצת שיעורי בית: מי שיבדוק אוספי להיטי סיקסטיז אחרים, ובמיוחד את אלה שהופקו בשיתוף פעולה של כמה חברות תקליטים, יגלה כי ברוב המוחץ של הפעמים עדיין ישנה נטייה פושעת להביא שוב ושוב את אותם שירים, ולהתעלם באופן מפתיע ופוגע מאחרים, חיוניים לא פחות. זה לא בגלל שלא הושגה זכות שימוש באותם שירים (וברוב המקרים ניתן להשיג אותה), כמו שזה קשור לבנאליות בה נוטים להתייחס לנוסטלגיה. ייתכן גם שזה סתם מתוך הרצון ללכת "על בטוח".
לפיכך, מה שמציגים באוסף שלפנינו, הוא נסיון מאתגר-משהו. לא רק שמדובר פה בשימוש בקטלוג הלועזי של חברה אחת בלבד, אלא ברעיון שגם במסגרת מגבילה שכזאת ניתן להפתיע. שלא כמו עורכי תכניות רבים בקול ישראל (שיודעים ורוצים אך לא מעיזים), קוטנר הגל"צניק לא הסתפק כאן ב"סתם" להיטים השייכים לחברת אן.אם.סי, אלא טרח להתרכז בעיקר בכמה וכמה שירים (קטעים מס' 1-7, 10-13, 15-18) שהיו להיטים הן בקול ישראל והן בגל"צ אבל עדיין לא נכללו באוספים אחרים מתוצרת ישראל. כן! ניתן לעשות זאת, ועל זה בלבד מגיע לו בראבו כפול שבע, אפילו אם לא הצליח להכניס לכאן את אהוביו הביטלס (שהיו שייכים לחברת אן.אם.סי אבל לא נתקבלה זכות שימוש לשום שיר שלהם).
מן הון להון, נבחרת של תותחים אחד אחד כבר יש ביד ומה קורה כשאחד השירים הנחוצים מאד לפרוייקט שייך לחברה אחרת והאגו או הכיס שלנו לא מעוניין לדבר איתם? נו, גם את זה ניתן לפתור, ובאופן יצירתי למדי: השיר של להקת ספנסר דייויס (קטע מס' 4) יצא בבריטניה במקור בחברת Island, ולפיכך, בישראל היה שייך, עקרונית, לחברת BNE. מה עושים במקרה שכזה? אספנים כמו קוטנר יודעים שבארצות הברית השיר יצא במקור במיקס אחר, עם תוספת של קלידים, ובחברת United Artists שבינתיים נבלעה על-ידי EMI שגם נותרה בעלת הזכויות על קטלוג הלהקה בארצות הברית. ומי ייצג את EMI בישראל בזמן יציאת האוסף? נכון מאוד, חברת אן.אם.סי. אז כאן הלכו על המיקס האמריקאי, ובא לציון גואל. את זה, רבותיי, לא תמצאו בעטיפה. זה מידע אישי.

הדובדבן שבקצפת? מנקודת מבט ציונית זה ללא ספק שיר מס' 13, של "הצ'רצ'ילים". רק כאן הבנתי מדוע השיר לא הופיע באלבום של הלהקה הישראלית המהוללה ששרה באנגלית, ושיצא לראשונה בפורמט CD כשנתיים לפני אוסף זה. השיר לקוח מתקליטונם הראשון, משנת 1969, שיצא על CBS, בעוד שהאלבום יצא במקור מאוחר יותר באותה שנה, אצל הד-ארצי.מבולבלים? אז זהו, שבשנת 1993, בחברת אן.אם.סי בכלל לא היו מבולבלים, ומסתבר שמעבר לטריק של לכלול פה קטע שבשעתו היה להיט ענק ברדיו אבל בקושי ניתן היה להשיגו (כי יצא רק על תקליטון נדיר במהדורה של כמה מאות עותקים), השיר פשוט משתלב יופי בקונספט של האוסף, אם כי לא מן הנמנע שבהתחשב בכך שאספנים בכל העולם להוטים אחר אותו תקליטון נדיר, היתה פה הזדמנות נהדרת לשיווק האוסף לחו"ל. בשורה התחתונה, לזמנו, האוסף הזה היה פשוט הברקה.

ערך אספני: 100 ש"ח

ציון: 8 ולו רק בגלל האורך הכולל: פחות מ 70 דקות. כשמעורב פה עורך כמו יוד קוטנר, אז ממנו באמת ציפיתי ליותר

מתי ג'י