המצעד הלועזי השנתי של 1984 ברשת ג'

ביום שני האחרון (20.6.2016) ציינו בתחנת הרדיו של רשת ג' יומולדת 40 לערוץ, בחצי יום שידורים מיוחד. החגיגות כללו שחזור של כמה מהתכניות הנוסטלגיות של התחנה, חלקן מהעידן שהתחנה שידרה מוסיקה לועזית, עד 1997. כתבתי כאן לא מעט על הקשר בין רשת ג' לחברות התקליטים הישראליות. תחנת הרדיו הציבורית, שהוקמה ב-1976 והפסיקה לשדר מוסיקה לועזית כעבור 21 שנים, היתה הפלטפורמה המרכזית של חברות התקליטים בארץ לקידום המוסיקה שלהם, אם הלועזית ואם העברית.
עוד סיפרתי בעבר עד כמה סגירתה של ג' היתה משמעותית לתעשיית המוסיקה המקומית ועד כמה הפעולה הזאת היתה מהסיבות המרכזיות לקריסתן של כל חברות התקליטים המקומיות, מלבד הליקון. לסיבה הזאת כמובן שנלוות סיבות נוספות, שהן תוצר של שינויים בדרכי צריכה ויש כמובן כאלו שיטענו שזאת הטכנולוגיה שהרגה את התעשייה המקומית. כמובן שגם סיבות אלו רלוונטיות, אבל אני לא כאן להתווכח. אני כאן כדי להסכים על משהו שהוא קונסצנזוס בקרב חובבי מוסיקה ורדיו בישראל - וזה שרשת ג' הלועזית חסרה. מאוד.
רשת ג' הוקמה ב-20 ליוני 1976, שזה חודש אחרי שנולדתי. הסיבה להקמתה היתה בעיקר הפחד של הממסד מהתחנה הפיראטית של "קול השלום", שהחלה לשדר כמה שנים לפני כן והפכה למעצבת דעה מרכזית. תחנת פופ ממסדית היתה התשובה הטובה לכך.
כמו שנולדנו ביחד, גדלנו ביחד, אני וג'. כבר כילד קטן אני זוכר את הצלילים שבקעו מהרדיו שאמא ואבא הקשיבו לו. "על בטוח" בשבת בבוקר, שירי הפופ המסונטזים בנסיעות באוטו ולהיטי הקיץ, שנוגנו בבקרי החופשים. כשגדלתי קצת, בגיל 7-8, למדתי להפעיל את הרדיו בעצמי ורשת ג' הפכה בשבילי להתמכרות. הייתי מקשיב לתחנה במשך שעות. מ"הכה את התקליטיה בבוקר", דרך "לי ולך שיר וברכה" ו"שלושים בצל" בצהריים, ל"חדש חדיש ומחודש" אחרי הצהריים ועד ל"מצעד הפזמונים" בערב. הייתי מקליט שירים, שולח גלויות לתחנה, מעריץ אותה. אמא שלי עודדה את התחביב (לו היה שותף גם גידי, אחי הגדול) והיא לקחה אותנו לשידור חוץ שרשת ג' ערכה בחג פורים של שנת 84' במתחם תחנת הרכבת הישנה בירושלים. שוש עטרי הגישה את האירוע ואני זוכר שזה היה מפעים. היו שם עשרות אלפי צעירים וצעירות, כולם עומדים מול אולפן נייד עם הגברת חוץ טובה, מקשיבים לשידור. אנשי הרדיו שם היו כמו כוכבי רוק ואני וכל השאר היינו המעריצים ההיסטרים.
מבין כל התכניות שרשת ג' שידרה, השיא, כל שנה, היה בשידור "המצעד הלועזי השנתי". המצעד הורכב מעשרות אלפי גלויות של מאזינים והוא שודר בצהרי השבת האחרונה של כל שנה וזכה לרייטינג של 100 אחוז. כולם שמעו אותו, כולם רצו לדעת מה יהיה שיר השנה, מי תהיה להקת השנה ומי הם זמר וזמרת השנה.
את המצעד השנתי הראשון שלי, זה של 1984 אני זוכר טוב במיוחד. אותה שוש עטרי הגישה, ביחד עם המגיש הקבוע של המצעד, יגאל רביד. העורך בני דודקביץ' סיפק אינפורמציה מצויינת והשידור היה מותח וקולח. כזה שנחקק בזכרוני שנים. מאז לא פספסתי מצעד שנתי, עבורי ועוד רבים - זה היה חג.
אמצע שנות השמונים היו השיא של רשת ג'. בעולם פרחה מוסיקת הגל החדש ובישראל רשת ג' היתה הביטוי שלה. ההצלחה של התחנה היתה עצומה והטעם של רוב הישראלים בני 35 עד 50 הוא תוצר של החינוך המוסיקלי של התחנה הזאת בשנים ההן.
למרבה הצער, זה לא נמשך זמן רב. שש שנים אחרי אותו שידור חוץ בפורים, הייתי בעוד שידור חוץ של התחנה, ברחבת תיאטרון ירושלים. רשת ג' היתה אז משהו אחר. זה היה ב-1990, השפל הגדול של התחנה. הדור שייסד אותה החל להתבגר ודור חדש לא החליף אותו. עם שינוי העשורים, ג' פתאום החלה להחשב כאנכרוניסטית, כלא קולית, אפילו קצת כבדיחה. אחרי הכל - ג' היתה התחנה שבחרה באותה שנה את "למבדה" כשיר הגדול בכל הזמנים.
בניגוד לעשרות האלפים שהיו בשידור החוץ בשנת 1984, לשידור החוץ ב-1990 הגיעו רק שלושה אנשים. אני ועוד שניים (אחד מהם, רועי אופיר, הפך להיות אחד מחברי הטובים. תודה לך ג' גם על זה). חלק מהרעיון בשידור החוץ היה לחלק פרסים למאזינים שהגיעו ומכיוון שהיינו רק שלושה, כולנו זכינו במשהו. המגישה, ריבי גדות, העלתה אותי שם לשידור ושאלה אותי "מה ארצה להיות כשאהיה גדול". למרות השפל של ג' באותה תקופה, עניתי מהלב: "אני רוצה להיות עורך ברשת ג'". ריבי נמסה ואני זכיתי ברגעי התהילה הרדיופונים הראשונים שלי.
בתוך השפל של ג', היה איש אחד מוכשר שבשתי ידיו הרים את התחנה. הוא היה העורך הצעיר רז ניצן, שבאמצעות רגישות אדירה למוסיקה חדשה, בעיקר מוסיקה אלקטרונית ודאנס, הצליח להרים את כל התחנה ולהפוך אותה שוב לרלוונטית. ניצן איתר את עליית הטקנו וההאוס כז'אנרים חדשניים ואופנתיים בעולם והוא היה היחיד בתקשורת הישראלית שנתן לתחומים האלו ביטוי. בעקבות ההיסטריה שהתכניות של ניצן יצרו בקרב המאזינים הצעירים של התחנה, הוא סייע בהרחבת ההשמעה של הדאנס לעוד שעות בתחנה, מה שהביא אותה לעדנה מחודשת. כמובן שזה לא היה רק ניצן שהרים חזרה את התחנה. גם ליהוקים חדשים ומלהיבים לאגף השדרנים, מנהל חדש בדמותו של אמנון שילוני ושינוס מתניים של הצוות הוותיק והמנוסה של התחנה, היו גם הם חלק מההצלחה המחודשת של רשת ג'.
אבל נחזור רגע לרז ניצן. העורך המוכשר קידם איתו את עופר נחשון כמגיש וגם אותי, לאחר שהכרנו בקליקת חנויות התקליטים הירושלמיות (ניצן השלים הכנסה כמוכר במחלקת הקלטות של החנות "יריד הספרים". אני קניתי אצלו אלבום של אירייז'ר ומאותו רגע הוא אימץ אותי...).
בתחילת הדרך הייתי מפיק שמשלמים לו בתקליטונים ואחרי שניצן עזב להולנד ב-1993, קודמתי לתפקיד עורך, כשאני בן 16 בלבד. מרחק השלוש שנים מהמפגש עם ריבי גדות נראה כמו שנות אור באותו רגע, אבל באופן מדהים עבורי - החלום התגשם.
ערכתי את "קופסת הלהיטים" עם עופר נחשון וזאת היתה תקופה פנומנלית. הצעדנו את התכנית קדימה והיא הפכה להיות התכנית המואזנת ביותר בקרב בני נוער בישראל עם 22 אחוזי האזנה לציבור עד גיל 20 ו-14 אחוזי האזנה כלליים. עשינו דברים מדהימים מבחינה מוסיקלית ורדיופונית במשך שנה וקצת, שהסתיימו כשצהל קרא לי.
לצערי הרב, שלוש שנים אחר-כך, כבר לא היה לי לאן לחזור. ג' הפכה לתחנה שמשדרת רק מוסיקה ישראלית וזה לא היה הכיוון שלי. ג' הפכה לישראלית לא בכדי. ערב המעבר לשידור מוסיקה מקומית בלבד, התחנה שוב היתה במצב לא טוב. כמו ב-1990, לפני שניצן הרים אותה, היא שוב נקלעה למשבר. התחנה היתה מיושנת ביחס לציפיות הציבור ממנה. הפורמט של כל שעה לתת סגנון מוסיקה אחר, הפסיק להיות רלוונטי. בעולם עברו לתחנות נישה, מבוססות פלייליסט וג' לא השכילה לעשות זאת. הרייטינג שלה התדרדר וקברניטיה חשבו על קונספט חדש.
הרעיון של תחנה עברית לא היה רע, אבל ההזנחה של הציבור שרוצה לקבל מוסיקה מהעולם, הוא אחת הפאשלות הגדולות של קול ישראל. רשת ג' נסגרה על רייטינג של קרוב לעשרה אחוזים. אותם עשרה אחוזים של מאזינים נזרקו לפח ולא מצאו יותר את הבית שלהם בקול ישראל. שוב, הרעיון של תחנה עברית הוא לא רע, אבל במקביל היה צריך גם על לחשוב על הבראת התחום הלועזי ולחשוב על מסגרת ראויה לו בתוך השידור הציבורי.
השבוע, כאמור, חגגו לרשת ג' יומולדת 40 ביום שידורים מיוחד. היום הזה כלל שחזור של תכניות קלאסיות של התחנה מכל שנות קיומה. חלק מהתכניות היו תכניות לועזיות מהתקופה של 76-97 והתגובות להן היו אדירות. הצמא לרדיו פופ מקומי אף פעם לא גוועה ואני בכנות מאמין שרדיו פופ עדכני בשידור הציבורי יכול לעבוד גם היום, אם הוא ייעשה נכון. הסקפטים אומרים שאין לזה מקום בעידן היוטיובים והספוטיפיים, אבל עובדה שבעולם זה עדיין עובד. תחנות הטופ 40 ממשיכות להצליח ושדר הרדיו הוא עדיין כוכב.
אני רוצה לסיים את כל המניפסט הזה עם משהו מיוחד. סיפרתי קצת על "המצעד הלועזי השנתי" הראשון שלי. זה מ-1984, עם שוש ויגאל. זכרתי את רובו בראש שלי, אבל לצערי, בקול ישראל לא שמרו את ההקלטה המקורית וחשבתי לנצח שהיא נכחדה. לשמחתי, חברי הטוב גיא אורבניאק, מצא קלטות שהוא הקליט כילד ובה רוב המצעד. הקלטות הן בנות 32 שנים והאיכות שלהן, איך לומר, לא משהו. ידידי הטוב אופיר פלג עשה עמן פלאים, לקח אותן לאולפן ועשה להן רימאסטרינג חדש, שהופכות את הכל לשמיע. ההתחלה מלאה בקטיעות של ההגשה, אבל ככל שזה מתקדם, זה משתפר. נכון, זה לא מושלם, אבל זאת הזדמנות מיוחדת ונדירה לשמוע את רשת ג' בשיאה. לשמוע רדיו פופ טוב, תמים, מושלם וסוחף ולהתבאס שאין לנו יותר כזה.

תודה מיוחדת לגיא אורבניאק ואופיר פלג על ההקלטה המרשימה הזאת