יום רביעי, 8 בפברואר 2012

Top Pop 95


שם האוסף: Top Pop 95

חברת תקליטים: פונוקול

שנה: ינואר, 1995

עריכה: אורן קריסטל, אמיר כהן ורוברט גיטלמן

הפקה: אורן קריסטל ורוברט גיטלמן

מק"ט: 2017-2

רשימת שירים:
1 Samira - When I Look Into Your Eyes
2 Apocalyps - Good Morning Vietnam (War Mix)
3 Mo-Do - Super Gut (Radio Edit)
4 Yaki-Da - I Saw You Dancing
5 Dr. DJ Cerla - Everybody Pom Pom! (Radio Version) (feat. Brownstone)
6 Whigfield - Another Day (Radio Nite Mix)
7 Netzwerk - Passion (Radio Mix)
8 2 Unlimited - Burning Like Fire
9 See:3 - No Ecstacy Love (Techno Version)
10 49ers - Rockin' My Body (Edit)
11 Jim - 24 Hours (7 a.m. To 6 p.m. Mix) (feat. Sai)
12 Pearl - Celebrate (Celebration Radio Mix) (feat. Zaradika)
13 Hermes House Band - I Will Survive (La La La) (Radio Edit)
14 Sophia - Gimme The Night (Radio Edit)
15 Robin S - Back It Up (Radio Mix)
16 Blast -
Princes Of The Night (F.O.S. Edit) (feat. V.D.C.)
17 Doop -
Huckleberry Jam (Original Recipe) (Station Edit)
18 Einstein Dr. D.J. -
Elektro Woman (Radio Edit)
19 Deadly Sins -
Everybody's Dancing (Edit)

עטיפה: עליה וקוץ בה, מישהו? פונוקול סוף סוף החליפו את העטיפה של סדרת הדגל שלהם, למרבה הצער הם הביאו את גילה טרמר שעשתה עבודה נוראית. בפונוקול הבינו את זה מהר ובניגוד לעבר לא נשארו עם אותה העטיפה מליון פעמים ובפעם אחרי כן כבר החליפו אותה. אמנם העטיפה הבאה לא היתה מזהירה, אבל לתחתית של העטיפה הזאת קשה היה לחזור. ציון עיצוב: 0

ביקורת ורקע: בשבועות האחרונים אני מקבל המון מסרים מאנשים, שמתלוננים שחלק מהקישורים שאני מפנה אליהם כאן כבר לא עובדים, בעיקר אלו של האתר Megaupload, שנסגר לפני כמה שבועות על-ידי הבולשת האמריקאית בטענה של פגיעה בהכנסות בעלי זכויות יוצרים מתחומים כאלו ואחרים. הסיפור של סגירת מגה-אפלואוד היה סיפור חדשותי גדול, שהעלה את נושא צרכנות המוסיקה בעידן האינטרנט (שוב) לסדר היום.
אנחנו חיים בעידן מוזר. מצד אחד האינטרנט והשיכלולים בערוצי התקשורת נותנים לנו את האופציה להחשף ליותר אינפורמציה (ואומנות) מאי-פעם, אבל מצד שני תעשיות הבידור קורסות בזו אחר זו, בגלל האינטרנט.
כל זה מעלה קונפליקטים מוסריים רבים. מצד אחד (כמעט) כולנו צורכים אינפורמציה דרך האינטרנט וכולנו עושים את גם בדרך לא חוקית. נכון, יש אנשים שיתעקשו לשלם עבור כל דבר שהוא צורכים, אבל הפיראטיות ברשת הפכה כבר לגדולה מכולנו. אפילו חברות תקליטים גדולות מעלות לינקים לקישורים פיראטיים, בעיקר מה-You Tube וזה כבר מזמן הפך למלחמה בתחנות רוח.
אז מה עושים? נותנים לעיתונות הכתובה, לחברות התקליטים, לתעשיית הפורנו, לתעשיית הקולנוע ולטלוויזיה להמשיך לקרוס? האם מצב כזה יביא לכך שלא תהיה השקעה כלכלית ראויה באומנות ומכאן שהאיכות תרד? אלו שאלות קשות, שלא אני אתן עליהן את התשובות. אני רק יודע שיש הרבה אנשים ששמחים שזה קורה, מתוך יחס לכל אותם תאגידי בידור ותקשורת כ-evils, שעשקו אותנו במשך שנים.
האם הם צודקים? לא ממש. חברות הבידור בעבר היו הרבה דברים, אבל רשעות לא היתה התכונה הבולטת שלהם. אם כבר טפשות.
למה הם לא היו רשעים? מפני שחברות הבידור והתקשורת אמנם עשו המון כסף בין שנות החמישים לחלוף המילניום והמחירים שהם גבו ממנו הלקוחות לא היו זולים, אבל הם גם לא היו מופקעים. חברות אנרגיה, מזון ומוצרי חשמל, לדוגמה, עשו עלינו רווחים באחוזים הרבה יותר גדולים ונתנו לנו תמורה הרבה פחות רוחנית, אבל העליהום לא מכוון אליהם, אלה בעיקר כלפי אלו שסיפקו לנו את רגעי התרבות הגדולים ביותר של החמישים שנים האחרונות.
למה הם היו טיפשים? בעיקר בגלל שכל גופי התקשורת והבידור התנהגו בצורה לא אחראית מבחינה כלכלית. אני מתעסק כאן באתר בעיקר בשנות התשעים, שהיו שנות השיא של תעשיות המידע והבידור. המון חברות הרוויחו הרבה כסף בתקופה הזאת, אבל במקום לשמור אותו ליום סגרירי, הם העדיפו לבזבז אותו על חוזי עתק לכוכבי הרגע. החוזים שנחתמו, לדוגמא, על ידי חברות התקליטים בשנות התשעים עם אומנים כמו אר.אי.אם (80 מיליון דולרים), ג'נט ג'קסון (70 מיליון), מטאליקה (60 מיליון), ברברה סטרייסנד (60 מיליון) ועם רובי וויליאמס (125 מיליון דולרים, בחוזה שנחתם ב-2002) היו בזבוז כסף מוחלט וסיבה יותר מרכזית לקריסת תעשיית המוסיקה כיום מהאינטרנט. רק על חמשת האומנים האלו הושקעו כמעט 400 מיליון דולרים, בצורה הכי שלומיאלית בהיסטוריה של עולם העסקים, מפני שכל האמנים האלו היו מעבר לשיא שלהם וההשקעה בהם היתה בגדר זריקת כסף שכל נער חובב מוסיקה יכל לחזות.
כאן אנחנו מגיעים למה שמעניין אנשים באמת וזה הנסיון לחזות מה יקרה בעתיד. האם נחיה בעולם בלי עיתונים, אלבומים וסרטים כחולים? כנראה שלא, אבל בטוח נחווה שינוי. קודם כל, התהליך שקורה עכשיו הוא סוג של התחדשות. המון גופי ענק ישנים חודלים להתקיים וגופים חדשים ורעננים צצים במקומם. הדוגמא של העיתון "ישראל היום", שבזמן כל כך קצר הפך להיות העיתון המוביל בארץ, היא דוגמא קלאסית לכך שבעצם אנשים רוצים מידע ובידור, רק שהם מעוניינים לקבל אותו בצורה אחרת ולשלם עליו פחות (אם בכלל).
אותו דבר נכון גם למוסיקה, סרטים, סדרות ומה לא. אנשים רוצים את זה, יש להם בעיה להוציא על זה כסף, אז צריך למצוא פורמט אחר שיכניס את הממון שיממן את זה. אתר כמו You Tube, שיעביר כסף מפרסומות פר קליק על סרט או שיר, הוא חלק מהכיוון. כמובן שהשיטה צריכה להשתכלל ולהשתפר כדי שזה באמת יהיה משתלם ומכניס, אבל אני באמת מאמין שזה יכול להגיע לשם, בטח עם You Tube תחבור לכל מפיצי הטלוויזיה והקולנוע הבולטים וחברות התקליטים המרכזיות ותהפוך את האתר לפלטפורמת סטרימינג עבור כל המידע שלהם. אנשים אולי יטענו שאין בפרסומות האלו הרבה כסף, אבל הכסף הזה יתעצם, אם בעצם כל הפרסומות מהטלוויזיה, שתפסיק להיות רלבנטית, יעברו למקום כמו יוטיוב. זה נראה רחוק, אבל זה ממש ממש לא.
אני מבטיח לתת עוד תחזיות על עתיד תעשיית המוסיקה בפוסטים עתידיים, לבנתיים אני חייב לקנח בסיבה שבשבילה אני כאן - סיקור חלק 1 של סדרת טופ פופ לשנת 1995. אז ככה: מדובר באחד הפרקים החלשים של הסדרה ואולי הראשון להצביע על דעיכתה. רוב השירים כאן, אין לי מושג מה הם וגם אחרי האזנות חוזרות אני מתקשה להבין מאיפה פונוקול שלפו אותם. אוסף כזה, הוא אולי עוד דוגמא לבזבזנות של חברות התקליטים בניינטיז. היה להם כל כך הרבה כסף, שהן יכלו להוציא מוצרים מחונטרשים כאלו בלי חשבון. הנה דוגמא ללמה התעשייה של היום עדיפה...

ערך אספני: 10 ש"ח

ציון: 1

2 comments:

  1. אכן דרושים מודלים חדשים. סלקום ווליום מכיר? :)

    השבמחק
  2. סלקום ווליום זה מודל מדהים ושירות כמו זה של סלקום יכול להיות הבסיס של פלטפורמה יותר רחבה שתביא את התכנים דרך מודל כזה. אני ברור?

    השבמחק