ראיון עם קארין רוז שעבדה בהד-ארצי בין 1988 ל-1993

 "כשהתחלתי לעבוד בהד ארצי", מספרת קארין רוז בשיחת וידאו אינטרנטית מניו יורק, "הסבירו לי שיש שני דברים שלא מוכרים בכלל בישראל ושצריך להתרחק מהם: רוק כבד ומוסיקאים שחורים. כששמעתי את זה, זה היה לי לאתגר. להביא את הרוק הכבד והמוסיקה השחורה לקהל הישראלי. אני חושבת שדי הצלחתי בזה".

 לפני שנמשיך בראיון, נחזור קצת אחורה. השם קארין רוז חוזר בסיקור של כל אוסף ואוסף שהד ארצי הוציאו בין 1988 ל-1993, בסך הכל שלושים אוספים שסוקרו עד כה. אין קו אחיד בסגנון האוספים שרוז ערכה או הפיקה. זה יכול להיות אוסף פופ, אלטרנטיבי, רוק כבד, בלוז, סיקסטיז וכו'. זה לא בכדי, שרוז הוציאה אוספים במגוון רב כל כך של סגנונות. כמנהלת בישראל של הרפרטואר של וורנר-מיוזיק, היא יצגה אמנים מכל הקשת המוסיקלית. מהסמיתס וג'יינס אדיקשן באלטרנטיבי, דרך מדונה ופרינס בפופ ועד די-לייט ומובי בדאנס. "הפרוייקט הכי גדול שלי היה לקדם את אר.אי.אם", נזכרת רוז. "זאת להקה שגדלתי עליהם ברדיו הקולג'ים בארצות הברית והיה חשוב לי מאוד להביא אותם להצלחה בישראל. זה לא היה דבר פשוט. צ'רלי סולומון, שניהל את המחלקה הבין לאומית, לא האמין שהם יצליחו והוא לא הסכים שידפיסו את האלבום 'Out of Time', בארץ. אז דאגתי שהאלבום יגיע ביבוא. הבאנו כמות קטנה מאירופה והיא נחטפה. במחסן ההפצה של החברה לחצו עלי שאני אזמין עוד עותקים והבאתי עוד אלף ואיך שהם הגיעו הם אפילו לא נחתו במחסן, הם ישר עברו למדפים בחנויות. הדרישה לאר.אי.אם היתה כל כך גדולה שבהנהלה השתכנעו להדפיס את הדיסק. הרגשתי סיפוק גדול מההצלחה שלהם, שנמשכה עוד. שנה אחר כך הבאתי אותם ל-Promotional Tour בישראל. הם הגיעו לכאן לראיונות וכדומה. זה היה משהו שלא היה לפני כן בישראל וההצלחה שלהם היתה פנומנאלית, שכעבור כמה שנים הם גם הגיעו לארץ להופעה מסחרית, ביחד עם רדיוהד".

 זה היה כזה הימור להדפיס כאן אלבום של הרכב כמו אר.אי.אם?

רוז (מימין) בליל השקה לאלבום של גאנז אנד רוזס, ב"טאואר רקורדס", תל אביב

 כן. בהדפסות מקומיות הלכו כאן רק על בטוח. אמני מיינסטרים גדולים, שאין ספק שימכרו הרבה. כל השאר – הגיעו רק ביבוא. המשמעות של זה היתה מאוד גדולה, מפני שהדפסות מקומיות היו זולות יותר לצרכן, מה שהפך את הפוטנציאל המסחרי שלהן לגבוה יותר. בתחילת הניינטיז, כשהמוסיקה האלטרנטיבית התחזקה, עדיין היה קשה לשכנע אנשים בחברה להרחיב את מגוון הסגנונות שמדפיסים בהדפסה מקומית. אני זוכרת, לדוגמה, שכשנירוונה הוציאו את "Nevermind" לא הסכימו להוציא את זה בהדפסה מקומית. ואני כל הזמן לחצתי עליהם. אמרתי שזה קורה בכל העולם וזה הולך להיות ענקי בישראל. אבל לא הקשיבו לי. בסוף זה התפוצץ והם נהיו לתופעה והשתכנעו שצריך להדפיס את זה בישראל. הבעיה היתה שכשהם כבר השתכנעו, זה היה מאוד קרוב לחגים וכדי להספיק להדפיס את האלבום לפני קדחת המכירות של החגים היה צריך להביא את המאסטר, שבדרך כלל היה מגיע בדואר, במהירות. אז נסעתי בעצמי לשווייץ להביא את זה. הכל נעשה ברגע האחרון ורק במזל לא פספסנו את המומנטום איתם.

 איך הגעת לעבוד בהד ארצי?

 הגעתי לישראל ב-1988 ואחרי שבוע ראיתי ב"גרוזלם פוסט" מודעת דרושים לעבודה בחברת תקליטים. חברים אמרו לי שזה בהד ארצי, חברה רצינית וללכת על זה. הייתי אישה צעירה, בת 24, עם מעט נסיון בתחום. עבדתי בארצות הברית בתחום המוסיקה, בחברה שניהלה אמנים, אבל לא היה לי נסיון בחברת תקליטים. אבל בהד ארצי היו לחוצים. קודמתי בתפקיד החזיקה מעמד שלושה חודשים והיא חזרה לארצות הברית והם היו צריכים מישהו דחוף. הבנתי את התעשיה וידעתי אנגלית, אז קיבלו אותי.

 מה היתה הגדרת התפקיד שלך?

 אני הייתי המנהלת של וורנר בישראל. עבדתי תחת צ'רלי סולומון, שניהל את המחלקה הבין לאומית ואת הרפרטואר של חברת RCA.

 וזאת היתה כל המחלקה הבין לאומית?

 לא. היו גם אנשי יחסי ציבור תחתנו. בשלב מאוחר יותר גם הגיע רן עצמון, שניהל את הרפרטואר של MCA וגפן.

 מה הזכרונות שלך מהתקופה?

 זאת היתה תקופה מדהימה. שילמו לי לקרוא עיתוני מוסיקה ולשמוע מוסיקה כל היום. זה היה חלום עבורי, העבודה הכי טובה בעולם.

 הוצאתם הרבה אוספים באותה תקופה, איך זה עבד?

רוז (משמאל) ולירון תאני, על עמדת התקליטן במועדון הרוקסן

אוספים היו מוצר מאוד מרכזי אצלנו. בגלל שבישראל לא היה שוק סינגלים, שזה דבר דומיננטי מאוד בכל העולם, אז זה היה התחליף לכך. האופציה לאנשים שרוצים לקנות להיט של אמן ולא רוצים את כל האלבום. הבעיה שלנו היתה שבחו"ל לא ראו בעין כל כך יפה את עניין האוספים. רוב הרפרטואר שלנו היה אמריקאי ובאמריקה אוספים היו נחשבים לדבר ממש בזוי. לאמנים אמריקאים רבים היה אפילו סעיף בחוזה שהם חתמו עם חברת התקליטים, שקובע שאסור להוציא את המוסיקה שלהם על אוספים. כאלו היו אמנים כמו ג'וני מיטשל, פטי סמית ומדונה.

 באווירה הזאת היינו צריכים לשכנע את חברות התקליטים האמריקאיות לאשר לנו קטעים לאוספים. זה היה לפני עידן האינטרנט והשיחות הבין לאומיות הזולות והכל נעשה בצורה מאוד מסורבלת. שלחנו טלקסים ופקסים, הרבה מאוד מכתבים שממש מתחננים שיתנו לנו להשתמש בשיר כזה או אחר. הרבה מאוד פעמים נעננו בשלילה, אבל לפעמים גם זכינו להצלחות וכך, ג'וני מיטשל, לדוגמה, אישרה לראשונה ששיר שלה יופיע באוסף, דווקא בישראל.

 איך הוחלט איזה אוסף מוציאים ומי עובד על כל אוסף?

 סולומון התעסק יותר באוספים של מוסיקת הפופ והמוסיקה המסחרית, אני התעסקתי יותר באוספי הנוסטלגיה, באוספי הרוק והמוסיקה השחורה. בעיקרון, גם אני וגם סולומון ואחר כך גם עצמון, עבדנו ביחד על כל אוסף שיצא. גם אם נגיד סולומון יזם אוסף, אני, כמנהלת הרפרטואר של וורנר, עבדתי מול החברה מחו"ל כדי לקבל את האישור לקטעים של וורנר שהוא רצה לאוסף. הוא במקביל עבד להשיג את הקטעים של RCA.

 מתי התחלתם להוציא אוספים גם על דיסקים?

 לא הרבה אחרי שהגעתי לחברה, בתחילת שנת 1989. בהתחלה לא כל האוספים יצאו על דיסקים. מכשירי הקומפקט דיסק היו יקרים מאוד וגם הדיסקים. אז הוצאנו רק את האוספים שפנו, לכאורה, לקהל קצת יותר אמיד או מבוגר.

ככל שעבר זמן, כל האוספים התחילו לצאת גם על דיסקים. זאת היתה הקלה גדולה מאוד, מפני שטכנית, להוציא אוסף על דיסק, זה הרבה יותר פשוט וזול מאשר על תקליט.

רוז (שניה משמאל) בטקס הענקת אלבום זהב לאוסף "היטמן"

 מה האוסף שאת הכי אוהבת שעשית?

 אוסף שעדיין לא סיקרת, "The History of the Blues". כמו שאמרתי, היה לי מאוד חשוב להכניס אומנים שחורים לתודעה בישראל ולהוציא אוסף כזה – זה היה דבר גדול מאוד עבורי. גם את אוספי הרוק כבד שהכנתי מאוד אהבתי ואת האוסף של "רוקסן" ואת "Post Modern".

 למה עזבת את הד ארצי?

 נסעתי לאנגליה להופעה של יו 2 בסיבוב ההופעות של "זורופה" וזה פתח לי את העיניים. זה הזכיר לי שבישראל אני לא באמת חווה את הסצינה ורציתי לחזור להיות חלק מזה. הייתי כבר חמש שנים בהד ארצי והרגשתי שאני חייבת לנסות את זה במקום שזה באמת קורה וחזרתי לארצות הברית.

 ומה עשית מאז?

 למרות הכוונות שלי, בסוף לא המשכתי לעבוד בחברת תקליטים. לא התחברתי לשינויים המסחריים שהעולם הזה עובר ועברתי לעבוד בתחום האינטרנט. אחרי זה, למשך תקופה, עבדתי במגזין המוסיקה "בילבורד" ובהמשך מימשתי את עצמי ככותבת. כתבתי חמישה ספרים, הייתי עיתונאית ספורט שמסקרת בייסבול וכיום אני גם מפרסמת מאמרים בנושאים שונים, בעיקר על מוסיקה, בהמון מגזינים, עיתונים ואתרים.

 את מתגעגעת לימים בהד ארצי?

 מדי פעם זה עולה, אבל אני די התנתקתי מכל העשייה בישראל. לא הייתי בישראל מאז שעזבתי, שזה יותר מעשרים שנה. מרגש אותי לשמוע שהאוספים האלו השאירו מורשת ושהם השפיעו על כל כך הרבה אנשים, שמחפשים אותם ואוספים אותם ובאמת אני מתכננת לבוא ולבקר.

 האתר של קארין רוז: http://www.jukeboxgraduate.com

 מאמר של קארין רוז על הבאתם של האפגן וויגז לישראל והקריירה שלה בהד ארצי: http://www.jukeboxgraduate.com/2012/06/tel-aviv-1993-me-and-the-afghan-whigs